טוב, אולי רק את הכוס[:
אז מחר זה היום הגדול.
בחיי, אין לי אויר.
במשך הרבה מאוד פוסטים בתקופה האחרונה ובמשך השנים, סיפרתי לכם על האסקימוסית שלי, נטלי.
עם עליות ומורדות, כעסים, פרידה, אבל המון המון המון אהבה.
סיפור האהבה שלי איתה לא היה ממש מהאגדות.
כשנפגשנו לראשונה, לא בדיוק חשבתי "זהו, מצאתי את האחת"
ולא,
לא בגללה, אלא כי הייתי יותר מדי עסוק בלחיות את חיי כפי שהיו. קשרים
קלילים, ללא מחוייבויות, ככה חשבתי הכי טוב לחיות את החיים וליהנות מהם.
לאחר
תקופה מסוימת, ראיתי שיש משהו שונה בבחורה הזאת, אבל פחדתי להודות בכך "מה
אני צריך להכניס את עצמי עכשיו למונוגמיה, החיים שלי יפים כפי שהם"
ניסיתי
להתכחש לרגש הזה, רגש שכמה שנים קודם עשה לי רע. מי שמכיר אותי מקרוב
יודע, שאני שונא להיות בחוסר שליטה וכולם פה יודעים, שעל הלב- אין דבר כזה
שליטה ואין נעליים.
הרגש מוביל אותך וקובע לך כללים חדשים.
אני אדם חזק, אבל נגד הלב שלי? אף פעם לא היה לי סיכוי.
היא ידעה משהו הרבה לפני שנפל לי האסימון ולכן, לא ויתרה, גם ברגעים שהייתי בלתי נסבל, לא מובן.
שלא תבינו לא נכון, זה לא אמר שהיא נשארה אדישה ולא כעסה, לא נפגעה ולא זרקה עליי צלחות [סתם, סתם, אבל מה שכן, הגיע לי]
למרות
הכל, היא תמיד נתנה לי את ההרגשה שהיא כאן, גם אם לא במילים, ההרגשה תמיד
היתה. לא יכול ממש להסביר את זה. תמיד היה לי את המקום הקבוע הזה בלב שלה,
שאוכל לחזור אליו, לפעמים עם הזנב בין הרגליים, אוקי לרוב, אבל לחזור לבית
חם, לא להטפות מוסר, לא לפנים אחרות, אלא לתוך זרועות שכל הזמן הרגשתי בהם
אני. עם כל המגרעות, עם כל ההיסוסים. מקום שבדיעבד ידעתי שלא אוכל להתכחש
לו יותר. זו היא, זו האחת, זו האישה שארצה להתעורר לידה כל בוקר. כן, אני
הסטוציונר שאהב "לגוון" כל פעם ליד פרצוף אחר, להרגיש מגע אחר.
אנחנו
מכירים 6 שנים, לא כל השנים האלה היינו יחד, עם כל הפרידות ופסקי הזמן
[עכשיו אשתף אתכם במשהו. מרוב כל פסק הזמן שלקחנו, כל פעם שהיינו מתווכחים,
לאחר כמה שעות הייתי מביא לה פרחים ופסק זמן והייתי כותב לה שזה פסק הזמן
היחיד שאני מוכן אי פעם לתת לה].
אסקימוסית,
הקוראים הותיקים יודעים למה אני כל הזמן מכנה אותה ככה ואני משתגע מזה, אני
נושך שפתיים רק כדי להתאפק לא ללכת אליה עכשיו [ואני לא יכול, אגיד
לכם בהמשך למה]
אני ונטלי שלי הולכים לבלות את ערב ט"ו
באב, תחת כיפת השמיים, ביחד עם כל מי שאוהב אותנו ואנחנו אותם. משפחה, המון
חברים והרבה מאוד כוכבים מלמעלה.
אחרי אינסוף הכנות, אנחנו מגיעים ליום הזה, שבו ארים מעליה את ההינומה, אתן לה לשתות יין, נחליף טבעות,
"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי,
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי,
אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי."
ואשבור את הכוס.
נסתכל
אחד לשניה בעיניים שאני בטוח שלא יישארו גם לי יבשות, אני אחייך ואגיד לה
בשקט "אני אוהב אותך", ספק אם תשמע מתוך כל ההמולה שתהיה, אבל כמו שתמיד
ידעה לקרוא אותי, היא תקרא את זה מחר באותיות קידוש לבנה.
אני כותב עכשיו חצי בהכרה חצי בספק.
ארגנו
לי אתמול מסיבת רווקים,שנמשכה עד השעות הקטנות, אחרי הפוסט לא תהיה לי
ברירה אלא ליפול למיטה ולישון, אחרת אני אהיה מחר שפוך. ונגמרו לי הגימלים
במחסנית חחח
ומחר, על הבוקר, מתחיל כל ה"בלגן".
אני רק מדמיין את הרגע שאראה אותה פעם ראשונה בשמלת כלה...
לסיום, קוראים וקוראות יקרים,
מקווה שתאחלו לי הרבה הצלחה ומזל טוב [ובמקום לשבור רגל, לשבור את הכוס! חח]
אני מאחל לכולכם כבר עכשיו חג אהבה שמח.
אוהב ומתרגש מאוד,
עריכה 3-8
וואו
ריגשתם אותי נורא עם החיבוק הגדול שהבאתם לי בתגובות ובלייקים!
כיף להיכנס למייל ולראות כלכך הרבה ברכות והשתתפות בשמחתי.
אני אענה לכולכם, מבטיח. גם אתן לכל אחד ואחת מכם ביקור, כמו תמיד. DONE וכרגיל, היה תענוג 
תודה רבה לעורכי ישרא-בלוג על העלאת הפוסט ותודה מיוחדת גם לטליק, עורך הנושא החם.
חוויות וכל השאר, אספר בהמשך למי שירצה [לא התאפקתי ושיתפתי קצת בפייסבוק של הבלוג].
אוהב אתכם, תודה!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
