בשביל ההצלחה

אמא.

ארבע שנים. ארבע שנים של היעדרות ומחר אני הולכת לבקר אותך, לנקות קצת את המצבה שבטח נראית נורא מאובקת ומוזנחת, ואולי אולי להגיד לך כמה מילים. לא בטוח. לא מבטיחה. לפני כמה ימים חיפשתי ומצאתי וקראתי שוב את הפוסט שכתבתי לך לפני שנתיים, כשהייתי בלונדון. האמת? התכווצה לי הבטן מכאב. בעיקר על החרא שבו התבוססתי אז, ותסלחי לי על הבוטות.

אני מנסה להבין איך לספר לך את כל מה שעברתי בשנתיים האחרונות וזה מבהיל אפילו אותי. אז אולי אני אתחיל בעכשיו. בכלל, תמיד טוב להתחיל בעכשיו. תמיד יש לי פחד כזה, שאם אני אתחיל מפעם- אני אשאר בפעם וזה אף פעם לא טוב. את היא ה"פעם" היחידה שאני מרשה לעצמי לזכור, וגם זה תמיד יהיה בהקשר חיובי כלשהו. אני עדיין מגרשת ממני את הזכרונות האחרונים שלך. מגרשת באימה.

אז תשמעי, אמא, חזרתי לארץ. לא זוכרת אם סיפרתי לך או לא, אבל חזרתי לארץ. לפני שבעה חודשים. ומאז שחזרתי לארץ, אמא, אני מאושרת. ממש לגמרי מאושרת. כל נים, כל וריד, כל שערה- מאושרים. כדי שלא תקיאי בקברך מרוב תדהמה, תרשי לי לומר, שהיו ויש רגעי משבר וקושי. היו ויש מספיק כאלה. אני נופלת הרבה, אני שואלת שאלות, אני נלחצת בקלות (דווקא את זה הורשת לי? קיבינימאט), אני מתעצבת ואני מהורהרת. מתוך כל אלו אני מהר מתיישרת, זוקפת גו ומעריכה בהשתאות פעם אחר פעם את מה שיש לי כאן ולא היה לי שם: משפחה, חברים, אהבה, פרגון, יציבות, עתיד. סוף סוף- עתיד של ממש. אוי אמא, אני פוחדת להגיד לך את הכל כי כבר היינו בתמונה הזו בדיוק לפני ארבע שנים, כשנסעתי לתקווה גדולה ולעתיד "בטוח" והכל התרסק כל כך מהר, כל כך כואב. אבל אני מנסה להתגבר על הפחד המציק הזה ולהאמין שלראשונה מזה ארבע שנים יש לי את ההיאחזות בעתיד שאני כל כך רוצה בו. את צריכה בשלב הזה להאמין לי, למרות שרב הנסתר על הגלוי. אני מודה שקשה לי להיפטר מהפחד הבסיסי, שכל הטוב הזה בטח פגש אותי במקרה וכדרכו כל השנים- הוא יקום ויילך ללא התראה וללא רחמים. ואז, אני לוקחת נשימה עמוקה, עוצמת עיניים ויודעת שבהחלט יכול להיות שהוא פה כדי להישאר.

אני יודעת שאת מחייכת עכשיו. ואני גם יודעת, שאם היית פה, היית אומרת לי בטלפון שהיה לך ברור שיצליח לי, כי זה מה שתמיד אמרת. אחר כך הלכת לאחותך ואמרת לה ההפך, אבל זה לא היה חשוב, כי אני שמעתי רק את הצד שלך..

אני עובדת קשה מאז שחזרתי. יש לי דירה יפהפייה בשכונה ירוקה ליד תל אביב. כן, ליד תל אביב, שמעת נכון. אני שומעת אותך נדהמת קלות. לא היתה ברירה, היתה בחירה שקולה.יש לי אוטו. יש לי חיים מלאים אירועים והתרגשויות.

לפני שבוע נפגשתי עם אחותך לסיבוב שופינג קצר בקניון המקומי. בין הסיפורים שלי וחיוכי האושר היא עצרה לפתע ושאלה אותי: "את זוכרת איך הרגשת ואיפה היית במרץ 2011?" אחרי שהות קצרה עניתי לה: "אוי". והיא אמרה: "גמרנו. זה מה שרציתי שתראי". תראי, אמא, תראי.

לא יודעת למה בכל שנה מעל הקבר ובתוך בית העלמין המדכא כל כך, אני נאלמת דום. הבן שלך מדבר, אחותך מדברת. תמיד מרגש. אני שותקת. שנה שעברה נחנקתי מדמעות, אמא, את בטח זוכרת. לא יכולתי לעמוד ישר. רעדתי. התפוצצתי מבפנים והייתי שבר כלי של ממש. אני זוכרת שעמדתי שם ולא יכולתי שלא להימנע ממחשבות האכזבה הנוראית שייצגתי באותם ימים. מחר אני חושבת שאני אחייך הרבה, אמא, ברשותך. לא סגורה עדיין על עניין נשיאת הנאום.

מאז שחזרתי אני לא בוכה. בכלל. גורנישט. אפילו שעברתי כאב או שניים. משבר או שניים. דווקא הייתי רוצה שהן תגענה, הדמעות החמות והמקלות והמשחררות.

אמא, תקשיבי. לפני זמן מה יצא לי לבקר בשכונה שלנו, ברחובות הארוכים, ששום דבר לא השתנה בהם. אפילו האנשים נראים בול אותו הדבר. לא היה לי אומץ לעשות את הסיבוב הסופי ולראות את הבית שלנו. נסעתי מהר וכשהגעתי בחזרה למרכז ונפלתי ישירות לחיבוק עוטף ומנחם, ניערתי את המועקה מעלי כמו שק של זבובים- רק שתלך, רק שתלך. לא ברור לי למה הביקור בשכונת הילדות החזיר אותי למקומות כל כך מדכאים. שום דבר לא מעניין אותי חוץ ממה שיש עכשיו וממה שיש הלאה. הזכרונות ממך, בסוף וקצת לפני הסוף, קורעים אותי לגזרים פעם אחר פעם. אני מתגעגעת אלייך במקומות שבהם המילה "אמא" נפלטת לי וההכרה מדווחת לי שאין כזאת יותר.

ארבע שנים, אמא, ואני חושבת שאני סוגרת מעגל איתך. הזכרונות כבר לא רודפים, הסלחנות כבר הושלמה, הכאב נרדם בשמירה. הייתי מתה לדבר איתך בטלפון ולספר לך את כל מה שעובר עלי. אני מתגעגעת בלי סוף לשיחות הבוקר היומיות שלנו. אני כבר לא טועה בנבכי החיים, אני לא בוחרת בעליבות שלעתים כל כך קרובות את בחרת בה. אני גם לא מדברת עלייך, אמא. לפעמים עם הבן שלך, כשאנחנו נזכרים בצ'ורבה של שישי. הנכדים שלך כולם גדלו ונהיו משגעים. גם אני גדלתי. כל יום קצת יותר.

ושוב, אחרי ארבע שנים, אני חוזרת ומאחלת לך מנוחה בשלום על משכבך, whatever that means. יש לי הזכות הגדולה לנסוע לבקר אותך מתי שאני רוצה, ואף ים לא חוצץ בינינו יותר. יש לי הזכות הגדולה לחגוג את ימי השישי עם אחותך ומשפחתה המופלאה, לנסוע למושב הירוק ולחבק את הנכדים שלך באהבה חונקת (לא ידעתי שאפשר לאהוב ככה). יש לי את הפריבילגיה הבלתי נתפסת להיות, שוב, נאהבת ואוהבת. מאושרת. יש בי את המקום האמיתי להגיד לך תודה. על מה? זה בינינו. לעולמים.

נתראה בשנה הבאה, אמא. עד אז, כל מים שיעברו בנהר הם מים טובים וזורמים, כבר לא עומדים ומבאישים. אם יש משהו שאני שונאת עד עמקי נשמתי זה תקיעות, עמידה במקום, חדלות וחוסר אונים. אומללות. אפלולית. תבוסתנות. אני מזכירה לך שזאת היתה הרשימה שלי שנים רבות. הרשימה שלך. הרשימה שלנו. עכשיו, אני כותבת את הצעטלה שלי אחרת, ברשותך. אז נתראה בשנה הבאה עם מהדורה מורחבת, אני מקווה.

לילה טוב