ובכן, חבריי וחברותיי, אנשיי ואנשותיי, גבירותיי ורבותיי ובעיקר צופים יקרים..
חזרתי! אני יודע שלקח המון זמן (באמת שהחיים לא פשוטים :)) אבל, כן אני כאן, חי וחוזר לעניינים.
טוב, היהודים.. לפני שאני מתחיל את הביקורת, אני רוצה להתחיל בגילוי נאות- בגיל קטן ( בערך כמו כל המושפעים של הצופים) השתגעתי עליהם- בכל מקום חיפשתי שירים, קניתי דיסקים, הלכתי להופעות, וראיתי בהם פחות או יותר את אלוהים (או במקרה שלהם את האח הקטן והמופרע שלו.. מתחיל ב-ש'...).
עם הגיל התרככו האוזניים והתחלתי להיפתח לסוגי מוזיקה אחרים. היהודים נזנחו אבל תמיד נשמרו בלבי בתור נוסטלגיית ילדות שלא תישכח. השירים השקטים שלהם (שאותם אהבתי במיוחד ואני עדיין אוהב. אני באמת חושב שכשהם לא צורחים הם באמת אחלה של להקה) הלכו איתי בתקופות רבות בחיים ( לעוף המהפנט, נץ היפהפה ואם כבר החדש יחסית והאקוסטי, שהדיר רגליו לצערי מהדיסק החדש).
למען האמת, היהודים לא נשמעים אצלי כמעט. את הדיסק החדש שלהם לא קניתי (ולמרבה הבושה הורדתי, דבר אותו אני לא עושה בד"כ) והציפיות ממנו היו מעט נמוכות, שכן הייתה לי הרגשה שהם בדרך לגמור את הסוס.
אך אז יצאו שני הסנגלים- "חופשי" ו-"אין לך מקום", שאומנם לא נכנסים לפנתאון של השירים הטובים ביותר, אך בהחלט מספקים דקות שמיעה מהנות, ומוזיקה משובחת.
והתחלתי להאזין, ולאכזבתי הרבה נתקלתי שוב באותם היהודים, מ"פחד מוות"- שלא השכילו לכוון לאנשים שמעל גיל 16 וממשיכים להישמע כמו נוסטלגיית ילדות מטאלית ותו לא. את רגעי השקט המשובחים שלהם ( וגם את מוזיקת הרוק המעט כסחנית יותר, אך עדיין מצויינת- כמו "חופשי") הם שוב פעם, השאירו לגלגל"צ.
השירים באנגלית מיותרים, ומציגים את היהודים בפן מעט קומי אפילו, ולא הצליחו לחדור לי ללב (וגם לשותפי לעשייה המבורכת בבלוג- יוגב). שני מכורי היהודים עומדים אחד מול השני ולא יודעים איך להגיב לדיסק הזה.
ישנתי בלילה על זה ומצאתי-
שוב.
שוב פעם אותם הצלילים, שוב פעם אותו רוק כסחני שלא נעים לאוזן. ואל תבינו אותי לא נכון. אפשר לעשות רוק בועט מצויין- מטאליקה ופרל ג'ם בהחלט הוכיחו את זה.
אבל היהודים כשלו בזה. כמעט לחלוטין.
ראויים לציון בדיסק הזה הם "לעולם מצידי"- שיר פיוטי ויפה, שמצליח לרגש ולסמר את הגוף. גם "כשלא בוכה" עושה את העבודה, וביחד עם "עד שזה יעבור" והשירים שנשלחו לגלגל"צ, מצליחים היהודים להפוך את הדיסק הזה מחרפה לסביר מינוס.
אבל אין דרך לתאר את שאר השירים, שנשמעים רע, ונהגים רע- "ניו יורק סיטי" העילג, הוא בעיקר נסיון פתטי של היהודים להציג חלום לא ממומש שבקצב הזה הולך ומתרחק. שאר השירים באנגלית רחוקים מלכוון גבוה עם "what about you" התמוה ו-"learning" שנשמע כאילו הם באמת לא למדו כלום. כל אלו מתווספים לעוד מספר שירים (שניסיתי, באמת ניסיתי, אבל לא מצאתי מה להגיד עליהם) שיוצרים את האלבום הארוך מדי הזה והיומרני, שמחביא את השירים הטובים (והם בהחלט טובים) ומעצים את הרוב הסביר במקרה הטוב, ואוכל לכלבים במקרה הרע.
חבל שזהו הדיסק שיוצא ליהודים אחרי 4 שנים שהמעריצים מחכים (ובסתר ליבי, גם אני) בכליון עיניים. אולי הבעיה היא עם ערן מיטלמן שעזב, או אולי עם הולדת הבן (במזל טוב) שבירגנה את אורית ושחף, אבל דבר אחד הוא ברור לעין- היהודים לא בדרך הנכונה. אומנם הדיסקים שלהם ימשיכו להימכר בצורה מטורפת, אבל הם לא יגיעו בקצב הזה לאן שהם באמת רוצים- למרכז העשייה של המוזיקה, למוזיקה האיכותית והאמיתית, סטייל בוב דילן ושות'.
שיהיה לכולכם חג שמח, אני מחכה לתגובות.
רועי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
