*טוקטוק* "מי שם?" "אף אחד!" "אז אני מניחה שהינך דמיוני."

אין ספק שזאת הייתה חוויה מתקנת.

איני מתכוונת לחזור בתשובה או להתחיל להאמין באלוהינו ה'אחד והיחיד'.

וכל זאת, לשמוע ולחזור 2000 שנים או יותר בזמן הייתה חוויה מדהימה.

מטרת הביקור בכותל הייתה בעצם בר מצוותו של בן דודי המתוק.

פעם ראשונה בחיי שייחסתי משמעות, ואכפתיות כלפי העם היהודי בתקופת התנ"ך.

אני ממליצה בחום לעשות את ה'מסע בזמן' (לכאורה) המדהים הזה.

יש אנשים שיזלזלו ברעיון וזה בסדר, גם אני עשיתי את זה לפני שהייתי אתמול.

ושוב מי שאשר יחליט כי מעוניין הוא בגילוי והבנת הדורות לפניו, לא ייתחרט.

 

שלכם, דר.

אני לא מוותרת.

אני לא מוותרת על החלום שלי.

אני לא מוותרת על האהבה שלי.

אני לא מוותרת על החיים שלי.

אני לא מוותרת על המוזיקה שלי.

אני לא מוותרת על הנאמנות שלי.

אני לא מוותרת על השמחה שלי.

אני לא מוותרת על העבר שלי.

אז.. קאמבק? לא.

קרו המון דברים לאחרונה, אך אני מוצאת את זה חסר טעם לכתוב.

משו אחד שאני מחוייבת בכל ליבי לספר עליו זה על מריה, או כמו שאני מעדיפה לקרוא לה, "The namer".

הביקור הנהדר של ואל ושלי בצפת היה מדהים. נוף משגע, מריה, ואווירה שונה לחלוטין.

הביקור שלי היה ספונטני לאין שיעור. ואל הייתה בדרכה לתחנת האוטובוס, ואני רצתי אחריה והודעתי לה שבין אם תרצה או לא, אני באה. רצונה של מריה לראות אותי היה זהה לרצון שלי להפגש עמה. ביקרנו במקומות מדהימים. ואיך לא, ערכנו טקס לכבוד רוחה של אמא אדמה, עציה פרחייה פירותייה ועל חיינו.

הוחלט שאנו נבוא באביב ובחורף. אביב מפני שהוואדי אמור לפרוח בצורה מטריפה ומרהיבת עין.

ובחורף בשל השלג בצבע לבן צחור.

את זה אני לא מתכוונת להפסיד בשום פנים ואופן.

 

עד כאן, דר. או כמו שמריה נוהגת לקרוא לי, חתולה גדולה.