שכתבתי את הפרק הראשון
פרק א`:
הסימפוניה הרביעית של צ`יקובסקי התנגנה ברקע, נערה ירוקת עינים רקדה לפי הקצב בדיוק מושלם.
"אלכס, שמי הוא אלכס" אמרה בסוף הריקוד.
`אז זהו` חשבה `זה הסיכוי האחרון שלי`
מחיאות הכפים של השופטים הפתיעו את מתמודדת מס` 10 למלגה בבית הספר לאומנויות במה.
"אלכס! חכי לי" צעק ילד בעל שיער חום ועיני דבש.
"איך היה?" שאל מתנשף.
"אתה אחי התאום, אתה לא מרגיש?" אמרה בהתרגשות.
"אז הלך טוב?" שאל שוב.
"כן טום, הלך לי טוב" השיבה "ולך? איך היה קטע המשחק? הם אהבו אותו?"החזירה שאלה.
"את אחותי התאומה הלא זהה, את לא מרגישה?" הקניט אותה.
"מצחיק מאוד טום, אולי במקום להיות שחקן תהיה קומיקאי?" השיבה לו באותה צורה בעודם נכנסים לשכונת עוני קטנה, ביתם של התאומים.
לאחר ארוחת הצהרים התישבו התאומים על מדרגות הכניסה הצרות בכניסה לביתם.
"אתה זוכר טום, כשישבנו כאן עם אמא וסיפרנו לה מה אנחנו חולמים להיות?" שאלה אלכס
"כן" השיב טוב "והיא אמרה לנו שהיא תעשה הכל כדי לרשום אותנו לבית ספר לאומנויות במה"
"אבל היא לא יכלה" המשיכה אלכס "כי אין לה את הכסף" אמרה כשהזכרונות מציפים אותה.
"ועכשיו זאת הזדמנותינו היחידה, אם לא נקבל את המילגות לא נוכל להגשים את חלומותינו" סיים טום ופנה לעבר הדלת
"אני הולך עכשיו. הם אמרו שבקרוב יודיעו לנו."
"טום, חכה לי רגע" קראה אלכס ורצה בעקבותיו.
"אולי נתאמן? אתה יודע, אני בגיטרה ואתה תשיר? זה ישמח את אמא ואבא." המשיך לאחר שהשיגה אותו.
"אני לא יכול, אני מתרגש יותר מידי."השיב בקול רוטט.
"טוב" אמרה בעצב, היא התגעגה לזמנים שלא היו להם דאגות, הם היו צעירים מידי.
היא התגעגה לזמנים שהיא וטום היו מתאמנים כל הזמן, ועכשיו מהלחץ גם היא בטוחה שתקרע איזה מיתר.
***
הימים הבאים עברו בציפיה גדולה ותרגשות.
המילגות האלה היו חשובות להם יותר מכל, הן היו ההזדמנות שלהם להצליח, ההזדמנות שלהם לעשות את הדברים שהם אהבו יותר מכל.
אלכס רקדה מאז שזכרה את עצמה וזה היה הדבר האהוב עליה.
ריקוד היה הדרך שלה לברוח מהכל, לשכוח לרגע את כל הצרות ופשוט לזרום עם המוזיקה.
טום אהב לשחק יותר מכל, לא היה דבר בעולם שרצה לעשות יותר מאשר לשחק.
הוא אהב כל דבר הקשור במשחק, משינון טקסטים ועד ההתרגשות שלפני הופעה.
הוא שיחק בכל מחזה של בית הספר בין אם תפקידו היה עץ או הגיבור הראשי, הוא לעולם לא ויתר אל החוויה להופיעה.
***
"סימתי את ארוחת הבוקר!!" קרא אלכס, מוכנה לרוץ למטה לטיבת הדואר.
"אפשר?" שאלה בהתרגשות.
"קדימה, רוצי" השיבה לה אישה יפיפיה עיני דבש מלאות בתקווה, זהו לשל טום.
"גם אני בא" צעק טום בפה מלאה, כמעט נחנק.
התאומים רצו במדרגות, שתים-שתים, במהירות.
"טוב טום, זהו, זה הסיכוי האחרון שלנו" אמרה אלכס בקול רוטט מהתרגשות העצומה.
"בואי נתחלף במעטפות, א-אני לא יכול" אמר מגמם.
"טוב" השיבה אלכס והתאמים החלפו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: