יום אחרי יום,

את עומדת מול מראה.

מביטה בעצמך- מתכסה.

מגיעה שעת האוכל,

ואת מחפשת אלף תרוצים.

"צריך לעזור להרים את הקניות" "צריך לארגן את התיק למחר"

העיקר לברוח . .

המלחמה הזו,

הפחד מהאוכל.

כאילו שהוא איזה וירוס סרטני.

לא להבין מה את רוצה מעצמך,

כשאני מסתכלת- אני רואה גוף קטן,

דקיק.

יותר מדי.

פנים יפות.

את עוד מעט נגמרת.

ה' כבר אין לי כוח.

אין לי כוח להתעקש איתך על עוד ביס,

על כוס שתייה,

אני מביטה בך ולא מבינה-

מדברת איתך. אבל את נסגרת.

את בעולם משלך,

שבו האוכל?

זה אויב.

את רק לא מבינה.

שבעוד כמה ימים.

האנורקסייה תיגבר עלייך.

כי כמה כבר הגוף יכול להחזיק ממעדן ביום?

את תיגמרי.

ואני אמות אחרייך.

אני אוהבת אותך למרות שאני נלחמת בך יום אחרי יום, 

ואת בטח כבר חושבת שאני שונאת אותך 3>