למה כל דבר טוב חייב להיגמר?
|
| 3/2007
בכי וצחוק
כולנו הורגלנו שכשעצוב בוכים וגם בזמן של התרגשות גדולה. יש מאיתנו כאלו שבוכים בגלוי, יש שמסתירים את הדמעות, יש שבוכים רק כשהם לבד, וכאלו שבוכים מכל דבר. מכירים את הנושא של הדמעות על עצמכם?
והנה ולפני יומיים נשבר אצלי המשפט הזה, ועכשיו יש אצלי משפט חדש בתודעה - כשעצוב, ובזמן של כאב גדול ותחושת חשיפה, קורה גם שצוחקים. פעם ראשונה שזה קרה לי, שבמקום התחושה הטבעית של לקחת נושא מטריד למקום של דמעות, לקחתי אותו בעזרתה האדיבה של מי שישבה מולי למקום של צחוק. צחוק בריא, משחרר, מתגלגל, קליל.
והתובנה שלי מכל העניין הוא - שצחוק ובכי זה ממש אותו דבר, רק משתי זוויות הסתכלות שונות. ושאפשר להכניס קלילות וצחוק גם לתוך מצבים מציאותיים כואבים ולא פשוטים. וזה לגיטימי, זה בסדר, ולפעמים זה ממש ממש עוזר.
הייתי שמח לשמוע את דעתכם על כך, על בכי וצחוק ומה שביניהם.
האם גם אתם חווים תחושה של ערבוב בין צחוק ובכי, או שיש אצלכם הפרדה מוחלטת? האם אתם נוטים יותר לבכות או לצחוק? ומה דעתכם על עצמכם בהקשר לכך.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
