שוב אותה תקופה. 

הזו שמפרידה בין יום הזכרון לשואה ולגבורה, לבין יום הזכרון לחללי צה"ל ומיד לאחריו - יום העצמאות.

-

יום הזכרון לשואה ולגבורה

ערב יום הזכרון בבסיס. לא ממש הרגשתי את זה מגיע. סתם, עוד יום. או ערב. ישבתי עם חברים, צחקתי, רבתי עם אנשים שמעצבנים אותי, התקלחתי עם שירים כרגיל, באה ביקורת והעסיקה את כולם אך ורק בה, והכל היה כרגיל.

יום למחרת התעוררתי בבסיס. אפשר להגיד ששכחתי שזה יום הזכרון. אם לא היה כתוב על זה כלום בעיתון, יכול להיות שזה היה קורה.

עשיתי את מה שאני עושה כל בוקר, ובשלב מסויים התחלתי לעבוד על המחשב, והצעירים ישבו מסביבי. ודיברנו וצחקנו וגם אז, הכל היה כרגיל.

ואז פתאום התחילה הצפירה. פתאום באמצע העבודה, לקום, מבולבל לעשירית שנייה, לעמוד עם רגליים צמודות אחת לשנייה, ידיים מאחורי הגב, להרכין ראש, לעצום עיניים, ולנסות לחשוב על כמה נורא זה. כמה בלתי נתפס המספר הזה..

אבל לא.

לא הצלחתי להתרגש.

לא שלא עבר לי בראש המספר, "שישה מליון", וניסיתי לדמות בראשי כל מני סיטואציות נוראיות אותן ודאי עברו הניצולים, אבל זה עדיין לא ריגש אותי. לא הרגשתי עצב, לא הרגשתי צער.

אחרי שישים שניות של עמידה בצפירה הזו, הסמב"צית נזכרה שבא לה שיהיה טקס שהיה מוכן כבר שנה לפני. היא באה אלי וביקשה שאקריא. סירבתי בקרירות.

ואז חשבתי על זה שאני אדיש.

כמה דקות לאחר מכן שמעתי את אחד המ"כים מקריא את המילה "טרבלינקה" בניקוד לא נכון. תהיתי כמה מטומטם אפשר להיות.

אז לקחתי את זה לידיים שלי, עברתי על הטקסט מהר, הוא היה מעניין. קיוויתי שלפחות מזה ארגיש משהו.

ירדתי ממדי ב', עליתי על א'.

את הטקס קיימנו בשעה אחת בצהריים, הרבה אחרי הצפירה.

פתחנו בכך שאני ועוד חייל חסר אכפתיות הורדנו את הדגל לחצי התורן.

מפקד הבסיס עלה והקריא מילים. ואז עוד קצין. ונגד. וחיילת סדירה. ואז קראו לי.

ואז, כשהתקדמתי לעמוד מול הח' הזאת של שלושים ומשהו האנשים מולי, הלב שלי פעם, חזק. כמו כל פעם כשאני נלחץ מזה שאני עומד מול קהל, על במה, כשאני צריך "לנאום".

וניצלתי את ההתרגשות הזאת לטובת הקריאה. קראתי חזק וברור. הקול שלי רעד לפעמים, כמו הידיים שלי, והלב שלי פעם מהר.

הוספתי מילים שהרגישו לי נחוצות. הקראתי כל משפט נכון, כל פסיק במקום, כל נקודה, עם הפסקה דרמטית כשצריך.

ובקיצור, הייתי קר.

לא הרגשתי יותר מהתרגשות של פחד במה. הצער שמצופה ממני להרגיש ביום השואה לא הגיע.

חזרתי אחורה, למקום בו עמדתי עד אותו הרגע. התנגן שיר, "פרח" של יהודה פוליקר (אחר כך העלתי את זה שצריך היה לנגן את "יש לי סיכוי להנצל" כי הוא יותר מוכר, ולדעתי, מרגש יותר). עוד קצין הקריא קטע נוסף. מפקד הבסיס בא לסכם את הטקס, והתבקשנו לשיר את ההמנון. אני ועוד שלושה-ארבעה אנשים שרנו. לא הייתה מנגינה ברקע.

אחרי הטקס כמה אנשים אמרו לי שהייתי היחיד שהצליח לרגש. חוץ מלהיות מוחמא, לא ידעתי מה לעשות עם המידע הזה, כי ידעתי שבפנים לא באמת הרגשתי משהו.

יום השואה לשנת 2013, התשע"ג, כנראה יום השואה הקר ביותר שעברתי, ולא מבחינת טמפרטורה.

משהו בי התקלקל?

בחלק האחורי של העמוד שהקראתי ממנו.

-

10/04/2013

המפקד שלי יצא עם עוד שני חיילים צעירים יותר לבקר שני ניצולי שואה שגרים בנצרת עלית.

אחת החיילות שאלה משהו את אחד מהם, והוא התחיל לדבר, בעוד אישתו, גם היא ניצולת שואה, שכבה במיטה ובקושי זזה.

המפקד שלי, דביל שכל מה שאכפת לו זה ללכת משם הביתה, גדע את הסיפור, "באנו רק לתת לך תעודה וללכת," והם התנדפו חמש דקות אחרי שהגיעו.

באותו הרגע, התביישתי במערכת. באותו הרגע, התביישתי במפקד שלי.

-

יום הזכרון לחללי צה"ל

את יום הזכרון הזה אני הולך להעביר בטקס בבית עלמין צבאי.

ואז יום עצמאות אחד שעדיין אין לי מושג מה לעשות בו, שכנראה יעסיק אותי במהלך כל יום הזכרון, אז אני בטח גם לא ארגיש כלום אז.

ועד אז, נקווה לטוב.

בן.