היום הוא היום השמונה עשר למבצע צוק איתן.

היום עבר יותר משבוע מאז נכנסו חיילים לתוך הרצועה, רגלית.

במהלך השבוע האחרון, כפי שהיה צפוי, מספר הנפגעים וההרוגים הולך וגדל,

הלוויות לחיילים שנפלו מתקיימות בכל רחבי הארץ, בכולן, כמות בלתי נתפשת של אנשים.

אני משוחרר כמעט שנה מצה"ל.

לא הייתי קרבי, אבל עשיתי את החלק שלי במערכת.

פעמיים בשנה היינו הולכים לבקר בבית העלמין הצבאי שבנהריה,

לציין עוד יום זכרון, ועוד שנה לזכר חיילת שנפטרה במהלך שירותה הצבאי בבסיס שלי.

בששת הפעמים שהלכתי לשם במהלך השירות,

בכל ימי הזכרון שלפני השירות הצבאי שלי,

ובכל המבצעים והמלחמות שעברתי (בתוך המסגרת הצבאית ומחוצה לה),

לא הרגשתי את מה שאני מרגיש היום.

אולי זה אומר שהתבגרתי, אולי סתם נהייתי רגשן.

פתאום, כשזה כאן ועכשיו, פתאום, כשההיסטוריה מתרחשת לנגד עיניך,

אתה מרגיש.

פתאום אני רוצה ללכת להלוויה של חייל שנפל, לחלוק עמו כבוד אחרון,

להזיל דמעה עם עוד אנשים שבאו להביע הזדהות, צער וכאב.

להלוויה של שון כרמלי לא הצלחתי להגיע.

כששמעתי וראיתי את מה שהיה שם, הצטערתי והתרגשתי במקביל.

עשרים אלף אנשים מכל רחבי הארץ גודשים בית עלמין צבאי אחד,

בשכונה בחיפה,

באמצע הלילה.

מצער אותי שזה הדבר היחידי שמאחד את כל ישראל בימים קשים אלו.

כל שנותר לקוות הוא שכמות הנפגעים וההרוגים, בין אם חיילים, ובין אם אזרחים משני הצדדים, לא תעלה עוד. 

יש לי עוד המון להגיד בנושא, אבל זמן לא.

להת' בקרוב.

ben.