לבטים לבטים לבטים.

הגעתי למסקנה שאני לא מרוצה במקום העבודה הנוכחי שלי.

באמת, כבר השלמתי עם זה. יש לי רשימה של סיבות לשנוא את המקום הזה.

א. שכר מינימום.

ב. עבודה מעצבנת ברוב החלקים שלה.

ג. צוות מזעזע של ערסים ופרחות שלא יודעים לעכל אותי (ולהפך). [להגנת חלק מאנשי הצוות: לא כולם כאלה. רובם.]

ד. ביקורת לא בונה בעליל מכאן ועד הודעה חדשה.

ה. 2-3 משמרות בשבוע.

למה מי מת?!

למה אני עובד רק 3 משמרות בשבוע כשמישהו שהגיע אחרי למקום העבודה הזה עובד 6?!

באמת, כבר החלטתי לעזוב. החלטתי שאני לוקח את עצמי בידיים, כי המקום הזה פשוט לא עושה לי טוב בשום צורה, והולך.

והנה היום ישבתי עם הצוות בקפה קפה (החלק הנורמלי של הצוות עלי לציין), ונהנתי. באמת נהנתי.

שמעתי סיפורים על פעם, ועל כמה כואב ומעצבן בימי מבצע מעצבנים ומסויימים למדי בשנה, ובכל זאת כל מה שהם סיפרו בא מנקודה של חוויה וצחוק.

וחשבתי "וואי איזה באסה שאני כבר לא אהיה חלק מזה בקרוב".

...

...

...

אידיוט!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני רק צריך לוודא שהתקבלתי לעבודה אחרת, ולעזוב באותו הרגע.

זה לא שווה את כאב הראש הזה.

חוץ מזה? האזרחות סבבה.

הייתי בסמינר של איגי לפני שבוע.

לא ציפיתי בחלומותי (או סיוטי) הגדולים ביותר להגיע לסמינר שכזה.

מה שכן, נהנתי בלי די. נהנתי מכל רגע. נהנתי מחברים, מאנשים שלא הכרתי לפניכן, ממדריכים, מתכנים, מניראות.

ניראות שאין לי במקום העבודה המזורגג שלי.

ניראות ותחושת שייכות.

תחושת חיבור שלא חוויתי כבר המון, המון זמן בכזו קלות.

לילה טוב.

בן.