אחרי שבועיים אישפוז בבית החולים, השערות וכיוונים שונים, טיפול נמרץ ואלפי בדיקות...
רק אל תגידו
סרטן.
אז מה עושים מכאן?
כמה מקרים שאתה שומע ומצמררים אותך, כמה סיפורים ואנשים שעוברים את זה.אבל אתה אף פעם לא מתאר לעצמך שזה יגיע דווקא למשפחה שלך. ואז זה הכי מלחיץ בעולם, אתה מסרב להאמין ומתכחש לרגע אחד שאולי לא שמעת נכון או אולי הם טעו. ואז אחרי כמה שניות זה פתאום מחלחל ואתה מתחיל לבכות ולצרוח... זה הכי לא פייר בעולם, וזה באמת לא! וזה לא מגיע לה! וזה באמת הכי לא! אבל זו המציאות... האכזרית הזו. ועדיין חושב שאולי זה לא..?
ואז נסעתי לראות אותה. ובחיים לא ראיתי ככה בנאדם. בטח שלא מישהי אהובה כלכך, אחות גדולה. חייכתי וצחקתי וניסיתי להצחיק, אבל בפנים קרסתי. אחרי טיפולים כמותרפיים, אתה כאילו לא.. כאילו לא אתה.. כאילו לא בנאדם. כחושה, צנומה, חיוורת, הכי חלשה בעולם. לא מדברת בקושי ולא יכולה אפילו להתהפך במיטה לבדה. זוג עיניים גדולות ויפות שמסתכלות עלייך, בלי לדבר, הכל דרך העיניים. וכל כך מתחשק לחבק, אבל אי אפשר להתקרב אפילו, אסור. זה היה כמו הסיוט הכי גדול שלי.
מצאו גרורות. פעם לא ידעתי מה זה. עד היום העברתי כבר שעות שלמות בגוגל ובאתרים שונים ואני די בקיאה בחומר. גרורות זה אומר שלב יותר מתקדם, שכבר יש גידול. והבעיה הכי גדולה היא שלא מוצאים אותו. פשוט לא מוצאים את הגידול!
בעצם יש עוד סיבוכים. הוא אגרסיבי כלכך שהוא פגע לא בדם בצורה קיצונית ולכן היא עוד יותר חלשה ולא תוכל להתמודד עם מחלה ככה, והם
הפסיקו בנתיים עם הכימותרפיה ומנסים עכשיו לסדר את הדם קודם. כבר שבוע.
איך זה קרה?
כבר התחלתי להתפלל. אני. מה לי ולזה?
אבל כל קצה חוט...
אני כלכך אוהבת אותה וכלכך מפחדת.
וחוסר הודאות הורגת.
אבל צריך להיות אופטימיים
גם בשבילנו והכי הכי
בשבילה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-חיים של נמרה-