אז איפה הייתי עד עכשיו...?

מוזר.

אני הרי נוהגת לבכות מכל שטות, כמעט.

מהסרט ההוא, והכתבה הארורה.

מהספר הקורע או הסיפור שנקרע.

מתמונות ישנות או משאריות של מלחמה.

מאנשים שלא הכרתי, שככה וככה קרה.

או סתם מחתול עזוב בקצה השדרה.

אבל פתאום, כאילו מעצור.

כאילו הסחף הפסיק.

שובר גלים.

כשזה משהו שכלכך קרוב,  נוגע לי.

הדמעות פשוט מסרבות.

כאילו זוהי סוג של הודאה באמת.

זו שאני מסרבת לקבל,

זו שמפחידה מכדי להיות אמיתית.

אז אני פשוט מדחיקה, 

וגם את הדמעות.