לא הייתי פה הרבה זמן. עברתי על פוסטים אחורה והבנתי שכל מי שקורא פה חושב שאני עצובה ומדוכאת.

אבל זה לא נכון. אני פשוט מעכנת פה רק שעצוב ומדוכא לי.

אז הפעם החלטתי לעדכן ששמח וטוב לי.

אני לא יודעת מאיפה להתחיל. הרבה השתנה מאז הפעם האחרונה שהייתי פה.

עזבתי את הלימודים, התגייסתי.

עד עכשיו, מעבר לצביטה הזאת בלב על זה שלא סיימתי את התואר עדיין, אני לא מתחרטת.

הטירונות, ואוו זה רחוק. 5 שבועות בטירונות 01 כלל צה"לית. למזלי, הצלחתי למצוא אנשים להתחבר איתם. הצלחתי להיות אני, מצטיינת פלוגתית וכל השיט. הייתי חלק משלישייה שהוגדרה בדיבעד כ"שלישייה המנצחת של הטירונות". פגשתי אנשים מדהימים וחוויתי דברים שלא קרו לי לפני, עם אנשים שלא הכרתי קודם כמותם (וגם כאלה שכן).

אחר כך לעבודה. הגעתי לצוות קשה. להיות בצוות עם אנשים שטווח הגילאים שלהם הוא 23-47 זה קשה. להגיע לצוות ששני האנשים שהכי קרובים אליי בגיל הם בני 23 ו27, והם חברים הכי טובים שהולכים לשבת על נרגילה ביחד, זה קשה. (ואחר כך במעלה הגילאים יש בן 30 שהוא סוג של פילוסוף יוצא בשאלה ואז כבר בת 37 עם בעל ושני ילדים..)

אז אני מוצאת את החיובי בכיוון אחר. הרש"ץ שלי הוא נסיך. באמת נסיך. והוא מאמין בי, למרות שתכלס אין לו באמת סיבה. הוא נותן לי עוד אחריות כל הזמן, דוחף אותי לצאת לקצונה ולהתפתח, בטוח שאני הולכת להיות סופר מקצועית תוך מעט מאוד זמן. הוא גם מביא לי גלידה שאני סוגרת שבת, והוא צוחק מהדברים שלא מצחיקים שאני עושה, ובאופן כללי, עושה אווירה טובה וזה.

החברים החדשים שלי. סתם כי כיף איתם ואני מוצאת כל כך הרבה במשותף איתם.

הקורס ההוא, שהייתי בו בת יחידה.

זו החוויה הכי קרובה. לפני פחות משבוע הוא נגמר.

לפני שבוע, אם היו שואלים אותי מה לקחתי מהקורס הזה, הייתי אומרת כנראה שאת האנשים שהכרתי, את החומר שלמדתי ואת התוספת למשכורת.

ואז באו יומיים שקשה לי לתאר במילים.

זה התחיל בשיחת סיכום עם המפקד. דברים סטנדרטים - אני טובה, אני אחראית, אני חיובית, יש לי גישה נכונה, בלה בלה בלה, שום דבר שלא שמעתי או לא הכרתי קודם על עצמי. ושוב כמו שהיה בטירונות, הוא אמר שהוא לא הצליח למצוא שום חיסרון משמעותי אצלי.

ואז הוא ביקש ביקורת על עצמו, אז נתתי לו את הדבר האחרון שזכרתי. לא משהו מהותי, לא משהו כבד. ואז אמרתי לו שזה לא הוגן שרק אני צריכה למצוא מינוסים באחרים.

אז הוא אמר שהוא מצא משהו אצלי. הוא אמר "חבל שלא הבעת יותר את דעתך". משהו על זה שהייתי עמוד תווך בקורס. שהייתי יכולה לגרום לאנשים לחשוב לכיוונים שונים, כמו שקרה במקרים שבהם כן דיברתי.

המחשבה שעברה לי בראש באותם רגעים הייתה פשוט "פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח" עם עוד הרבה ח.

ניסחתי את זה במילים אמיתיות ואמרתי לו. הוא מצא לנכון לחזור על זה עוד 5 פעמים בניסוחים שונים. כל הזמן ניסיתי להסביר לו שזה לא נכון, זאת לא אני, שהוא טועה ולא מכיר אותי.

יום אחרי, כל שאר הקורס בחר בי להיות מצטיינת.

אחר כך הוא לקח אותי לצד וביקש ממני לא להעלם, לשמור איתו על קשר.

אחר כך הרש"ץ שלי בא ואמר שמחכים לי כבר שאני אחזור. שמרוצים ממני ממש, וטוב שהקורס נגמר.

אחר כך מישהו אחר מהקורס, שסיפרתי לו על שיחת הסיכום, אמר שגם הוא ראה בי דמות משפיעה. שהוא לא היה חושב שהוא היה נהנה מהקורס עם לא הייתי שם.

אני עדיין מרגישה קצת בלתי נראית, אבל פחות.

אין בי שום ציפייה שכל הטוב הזה ימשך לנצח. אבל כל עוד זה ככה, אני מתכוונת לקחת כמה שיותר מזה אליי, לגדול ולהתפתח.

עד לנפילה הבאה.