דפי ההסטוריה שלנו מלאים באירועים שהילדים שלנו ילמדו עליהם עוד עשרים שנה, רק עם
שמות קצת שונים ובשנים קצת יותר מאוחרות- כי אצלם 1917 כבר תיהיה שנה בלתי
נתפסת.
לאו דווקא בגלל שאנחנו מסרבים ללמוד, או שוכחים הרבה- זה רק בגלל שאנחנו מתעקשים
למצוא את הטעויות בעצמנו.
מה שאנחנו לא מבינים הוא שאין לנו מספיק זמן.

זה היה בבוקר די אביבי בגיל קצת מופלג, כשאתה בן 21 מי יכול עליך? (לפחות ככה אתה
מאמין), החלטתי שאני עוזבת את הבית, ויהי מה.
זה לא שהיו לי בעיות עם המשפחה, וזה לא שהיה לי מספיק כסף. תוצאה של שגעון נעורים
שהייתי בטוחה שנגמר לפני 5 שנים לפחות. מסתבר שלא.
למרות הקארה, הג'ינסים הקצרים והמחשופים הלא מתקמצנים ריגושים אף פעם לא הגיעו אלי
בלי מאמץ ממושך. צמאתי לסביבה שתספק אותי, שתרעיש, שתרגש אותי, שתחייה (בעיקר
במקומי). אחרי שנתיים בתפקיד בחיר בצה"ל וגעגועים לאמא, לא הייתי מסוגלת לעזוב את
הארץ או להתרחק יותר מידי מהבית בו גדלתי, תל אביב נצצה על המפה כפתרון המושלם.
בימים ההם שהמשבר הכלכלי עדיין לא נכנס לעורקיו של האזרח הקטן מצאתי דירה לא גדולה
ולא רעה תוך ארבעה ימים, אף פעם לא אהבתי לחכות יותר מידי, הייתי מרוצה. ההורים
שלי קצת פחות.
שום דבר לא אסרו עלי, ורק את זה הם לא היו מוכנים לשמוע אבל הייתי עצמאית כבר 3
שנים וידעתי שהם אוהבים אותי יותר מידי בשביל לעצור בעדי, אז עזבתי.
בשבועות הראשונים הם עדיין ניסו לשכנע אותי לחזור, לעבור, לעזוב. לא משנה. רק לא
שם. הייתי קצת מופתעת שילידיי, בוגרי ועובדי ת"א כל כך מתנגדים אבל זה לא הזיז את
הדעה שלי לשום מקום, הדירה כבר הייתה קצת מרוהטת (אם מזרון שידה וכיסא זה נחשב)
ואני כבר הייתי אחרי מספר סטוצים במספר שבועות, מציאת עבודה ומציאת קצת שקט
(שמקורו ברעש מספק)- וזה כל מה שהייתי, או חשבתי שהייתי, צריכה.
אחרי חודשיים היה לי אפילו שולחן.
הייתי מתעוררת בשלוש, הולכת לעבודה, חוזרת הביתה, יוצאת למסיבה עם החברים לא חברים
שלי, חוזרת הביתה- לפעמים עם מישהו לפעמים לבד, יוצאת לעבודה- נפרדת מהמישהו או
מעצמי, וחוזרת הביתה.
אותו רצף, אותן השעות, אנשים שונים.
אחרי חצי שנה שהרצף הזה חזר על עצמו קצת יותר מידי התחלתי להרגיש שטחית, רציתי
להוסיף עומק לחיי אז נרשמתי לקבוצה ירוקה, קניתי שקיות נייר, הלכתי להפגנות
והרגשתי נהדר עם עצמי- הייתי תל אביבית חכמה,
מה גם שבהפגנות הירוקות שלנו היו עוד הרבה תל אביבים חכמים כמוני, ממש מהסוג
שחיפשתי- חתיכים צעירים וירוקים. אז במסגרת החיפוש אחר העומק מצאתי לי גם קשר
לטווח הארוך (שלושה חודשים זה באמת הרבה זמן). שתי ציפורים במכה אחת.
שמעתי הביטלס, היה לי קשר, עבודה ותנועה לרכז בה את כל האידיאולוגיות שלי. הייתי
בעננים.
לא נגעתי בסמים כי זה היה יותר מידי שיטחי בשבילי, האמת היא שפחדתי.
לא עישנתי, כי זה היה יותר מידי פוזאיסטי בשביל אישה חכמה כמוני, האמת היא
שנגעלתי.
לא ראיתי כוכב נולד, כי זה יותר מידי זול בשבילי, האמת היא שלא היה לי כסף לשלם
חשבון חשמל.
לא התעסקתי עם גברים ללילה אחד, כי כבר עברתי את השלב הזה בחיים שלי,
האמת היא שבשלב מסויים הבנתי מה אני עושה לעצמי.
לא שהיה לי יותר מידי רע אבל הירוקים התפרקו והפכו אחרי לא מעט זמן לתנועה למען
זכויות החיות, הביטלס כבר לא היו איכותיים מספיק והקשר הרציני שלי הפסיק להתקשר.
הייתי לבד.
מהפחד שפתאום אני אתחיל קצת לחשוב מיהרתי לנסוע לסופ"ש בבית הישן. חזרתי לזרועות
אמא, לחיבוק החם של אבא, לחדר נעוריי.
לא הרגשתי בנוח. הייתי מוקפת בזכרונות של תמימות מתוקה, של נערה שחלמה ללמוד, למצות
את עצמה, למצוא אהבה ועבודה קצת יותר מכובדת מברמנית בבר מעופש.
הייתי מוקפת בהבנה, מצאתי את המצלמה שלי זרוקה אי שם בין מחברות וספרים שהיו אז
אוייביי הגדולים ביותר- כבר שנים לא נגעתי במצלמה הזו שפעם עבדתי כל כך קשה
בשבילה-
כנראה שלא היה לי אף זכרון לתעד. כנראה שאף הפגנה עמוקה לא הייתה חשובה מידי
בשבילי.
חזרתי לזרועות אימי שזיההתה בי את הנעורים התל אביביים שלה והסתכלה עלי במבט ששידר
"אמרתי לך" אבל פחד להגיד.
עזבתי את תל אביב, אבל תל אביב לא עזבה אותי או החזירה לי את השנים שהייתי אמורה
למצוא בהן אותי.
לא הבנתי שאין לי מספיק זמן, אבל התעקשתי את הטעויות שלי לעשות בעצמי.
וכבר אין לי הרבה סימפטיה לאנשים שמתאמצים בתל אביב.

סליחה על האיכות הירודה.

סופ"ש נעים לכולנו. (: