זה לא כל כך הוגן, אתה יודע.

אני מכירה אותך כבר 16 שנה, שזה בערך 14 שנים יותר מהם. אני גדלתי איתך, אתה גידלת אותי.

אני מכירה אותך כבר 16 שנים בשביל לדעת שאתה לא תפסיד אף אקשן, שלא תפקיר את הגדוד בשטח בלעדייך, אני מכירה אותך מספיק בשביל לדעת שאם מבקשים אז אתה מיד בא.

אבל זה לא כל כך הוגן, אתה יודע, הם מכירים אותך רק שנתיים ולא מכירים באמת אבל מצליחים להפוך את הסדר היחסי שיש אצלנו בבית, בשיחת טלפון אחת.

לאבא לא אכפת לקחת אותך עד לצריפין, להביא ציוד מירושלים ,לאסוף עוד כמה אנשים בדרך ולסוע בחזרה לצריפין,

לאמא לא אכפת לגהץ לך את המדים למרות שהיא בדיוק הייתה באמצע עבודה סמינריונית שהיא אף פעם לא מספיקה לסיים.

ולי כן אכפת. אבל אין לי שום פתרונות.

אתה מגיע הביתה על מדים, הופך לאזרח רק ליומיים וגם אז אתה לא מפסיק לדבר על אלה שסוגרים, אתה ישן עם הנשק ומתעורר מול תעודת החייל המצטיין שלך.

אין לי הרבה מקום בחיי הגבורה שסיגלו לך,

אין לי הרבה מה לדרוש.

אין לי הרבה אומץ להגיד לך תודה, לבקש סליחה.

אח יקר שלי,

כולם עוסקים בכל הדברים, בפצמרים, במיגון, במי עשה מה, במי אמר מה ומי הופך את המלחמה הזאת למסיבת היחצנות הפרטית של לקראת הבחירות, כולם מסתובבים. אף אחד לא מעז להסתכל לך בעיניים ולומר לך שתיהיה חזק.

אף אחד לא בא להרגיע את אמא, אף אחד לא עוזר לאבא לדבר איתה, אף אחד לא מבטיח לי שיהיה בסדר. גם לא אתה.

אני גאה בך.

אני לא יכולה לבקש ממך להפסיק להיות הגיבור של כולם, אני רק יכולה לקוות שיהיו עוד גיבורים אחרים. לא רק אתה.

כולם מחפשים פתרונות, תוכניות ופרשנויות. אף אחד לא מחפש אותך.

אחי האהוב,

אני כבר לא סומכת על אף מנהיג, כולם בסוף מתגלים כאנסים, פושעים או סתם מושחטים.

אני עדיין לא מבינה מי הם שינחיתו עלייך פקודות ואיך האח הגדול קטן שלי הוא חלק מההגנה על הארץ שלי ולמה אני כבר לא מצליחה להגן עלייך.

אף אחד לא טורח להחזיר לי תשובות או לשמוע שאלות, אני סומכת רק עלייך, שתיהיה חזק.

אני אולי לא הקצין הבחיר, אבל גם לי יש זכות להנחית פקודות.

תשמור על עצמך.

אחותך הקטנה.

התמונה די ישנה ולא מאוד בשיא, העיקר שזה אתה.