לכולם נמאס להיות לבד לפעמים. אבל בעולם הטכנולוגי- משפחתי אף אחד לא באמת לבד ולכן אין לנו אפשרות אלה להתמודד עם העובדה שלבד זו רק תחושה ואין מה לעשות נגדה, אולי מגע זו תרופה אבל זה כמו כדור נגד כאב ראש והשפעה של כל כדור עוברת, ואם אתה לא יודע לבלוע לבד אז בכלל, אין ממש הבדל בין לבלוע גאווה או כדור. אין דבר יותר מעליב מלשמוע מהאנשים שקרובים אליך שאתה לא, אבל אין דבר יותר פוגע מלדעת בלי לשמוע. פשוט להרגיש את זה מכל פינה, מתנגש בך ועף לקיר, פינג פונג של היסטריה. את נכנסת לסרטים ומנסה להסתתר, פופקורן של הצופים מהצד פוגע בך והלכלוך לא ירד לא משנה כמה פעמים תתקלחי, הוא יעלם רק כשיהיה לך למי לסיים את המים החמים. זו לא אהבה, מה שאת צריכה בשביל להצליח לצאת מהמחוך הזה של הדרמה הזולה שמקיפה את האנשים הכי עמוקים. "אאוט סיידר" זה תירוץ לאנשים להראות לעולם את הייחוד שהם גנבו אחד מהשני, כבר מזמן והרבה זמן שאי אפשר. האווירה אפורה בעולם החיצון של העולם הפנימי הדבילי שהפסיכולוגיה מעודדת. למי יש כוח לא לקפוץ מגג? אחרי הכול זה מקרה מוצלח ומישהו במד"א בטוח ישמח. את לא אמורה לקרוא את זה שוב את יודעת, זה רק רצף של מחשבות שכבר הרבה מידי זמן הגיעו עד קצה גבול היכולת להכיל אותך. סתם פראנויה לא הגיונית שאת משליכה על כל שאר העכברים במחילה כי זה סתם, הכול סתם וכל יום זה מתחדש ויש פה אבסורד. מעניין עוד כמה זמן הכתיבה תבין אותך, בריחה מונוטונית ופחד נטישה זו נוסחה מצוינת לספר מתבגרים פשוט, בסוף הם מתנשקים וסוף טוב זה עניין של השקפה.