הקליעים בבית התל אביבי שידרו שנאה. במקום שבו התכנסו מדי שבוע בני נוער שרצו לאהוב, רצו לאהוב ומשהו מנע מהם את זה. לא רצו עזרה גם כשנפצעו. היו מעדיפים לדמם למוות מאשר האפשרות שיגלו את הסוד שלהם.

בשעת הלילה נכנס המטורף בבגדים השחורים וירה לכל כיוון. לא ידוע עדיין למה הוא עשה את זה, לשם מה, מי הוא. לא ברור מה ניסה להשיג בפעולת הרצח השפלה הזאת.

פחד, שנאה, אלימות. בסוף זה הכול שעבוד למוסכמות, המוסכמה שלהיות הומו או לסבית זה רע, זה לא תקין, החשיבה שתפקיד האהבה הוא ילדים, שגבר לא יכול לנשק גבר או שאישה לא יכולה לנשק אישה. המקום שנקרא ת"א- שלפני הלילה הזה נראה כמו גן עדן אוטופי, נראה כמו מקום בו בני קהילת הלהט"ב יכולים לממש את עצמם, להיות גאים, לאהוב, לבלות, ופתאום הוא נראה כמו עוד גיהנום. עוד מקום שבו מאמינים שהפתרון הוא רק באלימות, רק בכעס, רק בכאב.

זה לא רק בני קהילת הלהט"ב שנפגעו מהקליעים של המרצח. זה גם הדמוקרטיה הישראלית, שספגה לתוכה עוד קליעים שהחלישו אותה, אחרי 3 הקליעים שהיא ספגה מידי יגאל עמיר, אחרי המכות שהיא סופגת מדי שבוע מבני נוער שיכורים, אחרי הדקירות שהיא מקבלת על מקומות חנייה, אחרי קליעי הפושעים ואנשי העולם התחתון. אחרי שהיא כבר נהיית רווית שנאה מההסתה, מהעוינות, מהגזענות של מגזרים שונים זה כלפי זה.

כל ביטוי לאלימות ולשנאה מחליש ופוגע בה, בדמוקרטיה הישראלית. זו בין הנבואות שמסר להמונים יצחק רבין, זמן קצר לפני שגם הוא נורה. הדמוקרטיה כבר דיי חלשה, ככל שתמשיך האלימות זהו רק עניין של זמן עד שהיא תפנה את מקומה למשטר של כעס, שנאה. עד שהחברה הישראלית כולה תמצא את עצמה בתוך השנאה, שוקעת בתוך הכעס וטובעת באלימות. זהו עניין של זמן עד שהאלימות תיהפך לשיטה הרשמית והיחידה.

המצב הוא שכבר כלום לא מזעזע אותנו כרגע. הדם כבר נהיה חבר טוב שלנו, בתור אחד שאנחנו פוגשים כל הזמן, בכבישים, ברחובות, באוטובוסים, בקניונים ואפילו בבית שלנו. הדם כבר לא מזעזע אותנו, לפעמים אנחנו אפילו מקדמים אותו בברכה, לפעמים אנחנו גם גורמים לו להישפך. אותו דם שפעם נתקלנו בו בצער ובראש מורכן בשדה הקרב, כבר לא מזעזע אותנו בכלל. הרוצחים הם כבר לא אנשים חולניים שמקומם בכלא, הרוצחים הם עניין בשגרה, ואם פעם היינו בהלם מקיומם- היום אנחנו רק מסיטים מבט, מעבירים דף בעיתון, מחליפים ערוץ בטלוויזיה. מי ידע אם מחר לא נרצח בעצמנו?

לא ידוע אם הקהילה הגאה תצליח שוב להרים את ראשה. אולי מצעד הגאווה כבר לא יתאפיין יותר בצבעוניות, אהבה, תקווה. הלב נשבר ובוכה מבפנים כשרואים את הפרצופים הצעירים של 2 ההרוגים,  את מבטיהם מלאי התקווה. כל החיים היו לפניהם עד שנכנס הרוצח המתועב לבית התל אביבי בשעת הלילה המאוחרת, עד שירה בהם, ובכך ירה גם בכולנו, גם אם לא נפגענו פיזית. הרצח המתועב, כאמור, לקח איתו למטה גם משהו יותר גדול.

יהי זכרם של ההרוגים ברוך, מי ייתן וישמרו עלינו שם למעלה, שישמרו עלינו מעצמנו.