הפעם האלף - גרסת בתא
השתקפויות, טארות, רישום, רשמים, שיקוף, ילדים, לבד, ביטוי, הארה. |
| 2/2007
לשם העידכון, האופציה הזאת שקראנו לה מעיין נספגה אל תוך הג'ל הלא נוזל החבוי תחת שכבת הספיגה הרכה של תחבושות אולוויז.
האם בחרנו בזאת? או האם אלו הצטברויות של חוקי ביולוגיה פשוטים?
זה בעצם מה שרציתי לשאול בפוסט הקודם. ואולי גם בזה שלפניו.
תוספת האחריות, המתלות הנוספות וההוצאות הכספיות הכרוכות בהבאת עוד אושר ואהבה אין סופית לעולם, הסעירו את הביצה הפנימית שלי והעכירו אותה. הפחדים חגגו את החופש שניתן להם במחול שדים ספירלי. אבל הם התעיפו לפני. תודה.
ברגע האמת מצאתי את עצמי מאוכזב מתוצאות הבדיקה. פס אחד בריח שתן.
היו עוד כמה ימים של אולי. אבל עכשיו זה רשמי. האופציה הזאת שקראנו לה מעיין נפרטה לדם יבש בפח הקטן שליד שרותים.
קראתי שוב את הפוסט הקודם ואהבתי אותו. משום מה זכרתי אותו קצת מרוח ולא מובן.
והנה מצאתי אותו מדבר ישר ולעינין, ואף חורז מחשבות שממש לא גיבשתי קודם.
מזמין אותך לקרא בו שוב.
חשבתי שמצאתי עוד אמת קטנה ומתוקה על המציאות הקולקטיבית, אבל עדיף להניח שמצאתי אמת אישית, עוד עדשה דרכה מתהווה לי המציאות. ואולי גם לך.
אז הנה היא, האמונה הפנימית הזאת שלי במילים פשוטות:
יש בחיים אלמנט של משחק מחבואים. אני מוצא או מאבד את המודעות לעצמי ולאלהים תדירות. סיבת המשחק היא הנאה. מהלך המשחק הוא חיפוש הדדי, רק כדי להתחבא אחר כך שוב. עצם המציאה היא לא המטרה.
עכשיו מענין לברר עם עצמי אם אני יכול להחליף את האמונה הזאת באמונה אחרת, כמו למשל: החיים זה כמו לשתות תה נענע עם אלהים על המרפסת מול הים.
מטרת הפגישה היא הנאה.
מהלך המשחק הוא שלווה של הויה.
אשמח לקבל תגובות על הפוסט. גם ביקורת וגם 'רק קראתי'
סתם לדעת שהמגירה הווירטואלית היא קהל
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
