הפעם האלף - גרסת בתא
השתקפויות, טארות, רישום, רשמים, שיקוף, ילדים, לבד, ביטוי, הארה. |
| 3/2007
היה לה ג'ינס קרוע ושיער כמו שלבוב מארלי היה יכול להיות, אם הוא היה חופף. ראיתי אותה יושבת על הרצפה של הפאב בקיבוץ, בין בדלים של נובלס ושלוליות דביקות של גולדסטאר. מקום ששמור -כך חשבתי- רק לאנשים שממש בטוחים שהם כל-כך נקיים מבפנים, עד ששום דבר לא יכול בעצם ללכלך אותם. מקום ששמור לאנשים שרואים את הדברים כמו שהם באמת, בלי התגיות החברתיות שלנו. מקום בו נפגשו קרן האור הוורודה והירוקה של הדיסקוטק המאולתר שלנו.
אחר כך דמינתי איך אנחנו נוסעים בעולם, חוקרים שבטים עלומים ומסתובבים ערומים תחת עצי קוקוס. חלמתי איך אנחנו מתאחדים לקול צלילי תופים ותחת השפעה של עשב מתוק מקומי. אבל עדין לא העזתי. וגם נשארו לי עוד חודשיים לגמור צבא.
זאת דוקא קלאודיה שגרה בשורה מלפני והיתה רואה כל לילה איך אני מצחצח שיניים לאור הירח ומשתין בשיחים מתחת לחלון שלה, דוקא היא שעשתה את החיבור.
בלילה הראשון שלקחתי אותה לשמוע ג'ניס ג'ופלין. לא דברנו כמעט כי לא היה צריך, ג'ניס דברה בשבילנו. שרועים על הרצפה הקשבנו, מתבוננים בענני הנובלס הממלאים את החלל. וכשקרני השמש הראשונות ליטפו את פנינו, ליויתי אותה אל דלתי ואז, רק אז, התנשקנו.
בלי לדבר הרבה למדנו לגעת, לחפון ולשתוק. אכלנו תפוזים חתוכים והקשבנו. בלי לדבר למדנו להתגעגע ולאהוב, אבל זה לקח הרבה זמן. זה עוד לוקח.
לא נסענו לאפריקה ממש. התחתנו עשר שנים מאוחר יותר בבית העיריה של סאן בריס, ליד פריס. לא היו שם תופים, אבל היו תקליטים של טנגו והיתה שמחה אמיתית.
מחר בבוקר כשאני אתעורר אני אשחרר בעדינות את האיברים שלי מהאיברים שלהן. של כל הנשים שנכנסו אל חיי. אני אראה אותן מפוזרות על המיטה באור הרך של הבוקר. וזה ימלא אותי במתיקות. ואני אודה על המפגש ההוא ששינה את חיי, של קרן ההאור הוורודה וקרן האור הירוקה על הרצפה של הפאב בקבוץ, מפגש שנתן לחיי משמעות שאי אפשר לתאר במילים.
הנה נמסנו אחד אל תוך שני במין פלונטר שאינו בר התרה. איש ואשה, שאינם יודעים יותר איפה מתחיל האחד ואיפה מסתיימת חברתו למסע. עדין שני אנשים ובכל זאת, נשמה משתקפת בנשמה. עדין אנחנו שני מינים אבל כבר לא במלחמה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
