הפעם האלף - גרסת בתא
השתקפויות, טארות, רישום, רשמים, שיקוף, ילדים, לבד, ביטוי, הארה. |
| 3/2007
בלילה לפני השנה, אני מספר לאלישע על בני ישראל שיצאו ממצרים. אין לי גננת שתעשה את זה בשבילי, וכל הרבה הרי זה משובח. מתוכי אני מעלה את הסיפור, מגלה שזמן רב עבר מאז שהבעתי בו עינין. אני מספר לאט, השאלות שלה מכוונות אותי, הזכרון שלי מתעתע. הסיפור מתבלגן. אני ממיין מילים וממיין ארועים. כמה פעמים אפשר להשתמש במילה להרוג, לפני שהיא תשאל 'למה'. כמה פעמים אפשר להשתמש במילה אלהים לפני שהיא תשאל 'מה זה'. יש דברים שהיא תצטרך לברר בעצמה.
היא אוהבת את סיפור התיבה כי מעורבות בו מלכות ונסיכות, היא אוהבת לשמוע על הסנה הבוער. עשר המכות משום מה משאירות אותה אדישה, ובספור הים שנפתח ונסגר היא לא מבינה את הלוגיקה, שהשאירה את המצרים מאחור. משה הוא בעצם קוסם היא מזהה לבסוף כשמשה מכה בסלע ויוצאים ממנו מים. אני מחייך אל החושך. איך לא חשבתי על זה קודם, הרי זה כל-כך ברור.
אחר כך אנחנו שרים 'אחד מי יודע' ובשתי לוחות הברית היא מסתקרנת ואני מסביר על חוקים שעוזרים לנו לחיות בשלום אחד עם השני. ועל חוקים שעזרים לנו לחיות בשלום עם עצמנו.
אני שר לאט ומקוה שהיא תרדם כי ששה אני כבר לא יודע.
אני שותק, מקשיב לנשימות שלה המעמיקות, אבל היא לא נרדמת. עיניה פתוחות בחושך.
היא אף פעם לא לבד בחושך. ואני רבע מהחיים שלי עברו עלי כך. לבד בחושך. מסתכל בנקודות אור קטנות באפלה שמשנות תדיר צבע וצורה. את רואה אותם אני שואל אותה פתאום. רוצה להעניק לה משהו מחכמת הבדידות שלי. אבל לה יש חוכמה משלה. היא רואה ידיים קטנות צהובות. נחשים ירוקים. היא לא נרדמת.
אני מספר לה שכשלא היתי נרדם כשהיתי ילד היתי מקשיב לקולות של הלילה. וביחד אנחנו מקשיבים. היא לא נרדמת. עיניה פקוחות בחושך.
אני מתעורר במיטה שלה. עיניה עצומות. נשימתה שקטה. אני הולך ברגלים כושלות למחשב ורושם בגוגל 'משה קוסם'
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
