הפעם האלף - גרסת בתא
השתקפויות, טארות, רישום, רשמים, שיקוף, ילדים, לבד, ביטוי, הארה. |
| 4/2007
נקודה של חירות
בפסח ההוא הינו בוורנאסי, ואם מדברים על נקודות של חירות, אז בפסח ההוא היה משהו מזה. אולי לא חירות עם נגיעות באין-סוף, אבל חירות חגיגית בהחלט.
כבר הינו תקופה די ארוכה שם ב'אסי-גאת', ולמרות הניתוק מכל לוח זמנים כל שהוא, לפי הירח המתמלא ידענו שהפסח מתקרב. מסביבנו היו הישראלים האחרים סדורים חבורות חבורות. יוצאי פונה, אנשי הסיטאר, הנותנים בצ'ילומים וכיוצא בזה. ואף שהסתובבנו כמו כולם במקומות הנכונים, שזה אומר בעיקר בצ'אי-שופ של אנג'ו ליד הגאת ולפעמים גם בפיצריה, לא הינו שייכים לאף חבורה. לא הרגשנו בודדים, אבל תמיד היתה ההרגשה שדברים קורים לידנו בלי שממש נהיה בענינים. ובלי שנהיה חלק. לכן שמחנו כשהוזמנו בסוף לסדר-הפסח ואף התנדבנו לבוא כבר בבוקר לעזור בהכנות. חמישים איש היו אמורים להגיע, רבים וטובים. מחבורות, עדות ולאומים שונים. יהיה מוזיקה, יהיה אוכל ויהיה כיף, וכן, אנחנו בפנים.
בצהרי בוקרו של היום הגענו לגסט האוס המיועד. מלאים בשמחה והתרגשות, הפשלנו שרוולים ונגשנו למלאכה. והמלאכה היתה רבה. כי התמנה כבר צוות מארגן, היו לו דרישות גבהות, ואנחנו הינו כוח עבודה זול. גרפנו טיטאנו ושטפנו, וחזרנו על כך עד שקיבלנו את הא-צ'ה של אחראי הניקיון של הצוות המארגן. אחר-כך קישטנו ויפינו, אבל זה לא היה לטעמו של האחראי על הקישוטים. את הכבוד והיצירתיות שלנו שמנו בצד, אבל בפה כבר היה לנו מר. אחר שטפנו קילפנו וחתכנו הרים של ירקות ופירות. כמובן בגדלים המדויקים שאמר לנו האחראי על האוכל. באיזה שהוא שלב מישהו שאל כמה יעלה כל זה, והאחראי על הכספים הודיע שאלף חמש-מאות רופי לראש זה המינימום. בין הקולפים הורגש מרמור קל, עם אלף חמש-מאות רופי אפשר לסוע לקטמנדו, לחגוג את הסדר של חב''ד שגם שמו הולך ליפניו, לטפס על ההימלאיה ולחזור בזמן ל'קומבה-מלה' הקטנה. אבל המשכנו לקלף גם כשמד-החום הראה כבר ארבעים ושמונה מעלות, גם שכבר ממש נמאס מהאוירה, מהשטחיות ומהצביעות. הינו צריכים למהר כי עוד מעט יגיע האחראי על הבישול. כמובן שנסיונינו בבישול והרצון שלנו לערבב ולתבלן את הירקות שחתכנו במו ידנו, לא עינינו אף אחד. גם פרצי צחוק של עבודה קבוצתית ושל שותפות גורל לא התקבלו בשמחה.
ואז גם הגיע האחראי על השתיה עם ארגזים של וויסקי משובח שהוא הבריח רק שיווה יודע מאיפה. בהודו כידוע אלכוהל לא גדל על העצים. זה גם הסביר את יוקר הארוע. וזה רק הגביר בי את הגועל. לא שיש לי משהו נגד האלכוהל בתל-אביב, אבל בהודו האלכוהול ידוע בתור הורס המשפחות והרוצח בין הרציניים ביותר, בהודו ציפיתי לקצת לאיזו שהיא נשמה יתרה. בינתיים רוח של ערב החלה לנשוב מכיוון הגנגא, רוח קרירה ומכילה. השמים האדימו, והכל היה כמעט מוכן. שחררו אותי ואת רחל להתקלח, בתנאי שנחזור כמה שיותר מהר עם עוד 5 קילו תפוחי אדמה ו20 בקבוקים של מים מינרלים.
עלינו על הריקשה בלי להתמקח, הסתכלנו אחד על השני וחייכנו. לא אמרנו מילה אבל ידענו, הריקשה הזאת היא יציאת המצריים שלנו.
שעתיים אחר כך מקולחים יושבים בחושך. שקט. אור הירח מבעד לדלת הפתוחה של חדרנו מצייר על הרצפה את סדקיה. אנחנו אוכלים תפוחי אדמה מבושלים בקליפתם. אנחנו חופשיים.
חג שמח
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
