הפעם האלף - גרסת בתא
השתקפויות, טארות, רישום, רשמים, שיקוף, ילדים, לבד, ביטוי, הארה. |
| 4/2007
לפנות בוקר חלמתי שאנחנו חוזרים. אני ועוד חברים לא מוכרים צועדים על דרך עפר בין גבעות עפר נמוכות ומוריקות למחצה. מאחורינו בית דו קומתי מבודד בו הינו עד עכשיו, אולי בקורס או בסדנא, לא ברור. אנחנו חוזרים הביתה, עוד מעט ניפרד.
לפתע מגיע גל ומכסה את הכל. אנו עומדים במיים עד בירכנו המומים. קרוקס אחד בורח לי ונעלם ואז מגיע עוד גל, ועוד אחד. המים הופכים לנחשול לאלים וסוחף. אני מאבד אחיזה בקרקע, נאבק במים הסוערים, מאבד קשר עם האחרים ונסחף ממערבולת למערבולת. אני עטוף בבד שעוזר לי לצוף ומגיע איך שהוא בחזרה לבית. כל הקומה הראשונה מלאה במים. בקומה השניה מתאספים האנשים בחזרה. המים נרגעים אבל עדיין גבהים. אנו שואלים את עצמנו האם יבאו לקחת אותנו מכאן. אנו בודקים אם יש לנו אוכל, ומוצאים בתוך שקית גדולה שאריות של לחמניות כהות, הכל רטוב, וכשאנו פורשים את הכל ליבוש מתברר שחלק מהלחמניות זה בעצם חצילים קטנים.
השעון מעורר מצלצל מהמטבח ואני מדדה אליו, מכבה וחוזר לזרעות החלום שלי.
מהקומה השניה רק נשקפים מים לכל הכיוונים שקטים ובוהקים. אני מתעורר נרגש והולך לשטוף פנים. בדרך חזרה מהמקלחת החלום נעלם מהתודעה.
אחר כך רחל מתקשרת אלי לעבודה לשאול אם שחכנו את החצילים בתנור בצרפת, היא לא זוכרת שהוצאנו אותם משם. אני נזכר איך אתמול כשלקחתי את אלישע ישנה מהאוטו למיטה נפל לה קרוקס אחד והיא אמרה חצי יושנת 'אבא, נשארה לי נעל אחת בלי רגל'.
אחר כך נזכרתי במיים הקרים של האגם שטבלנו בו אתמול את רגלינו.
לקראת הצהריים ראיתי ולא האמנתי תמונה פיקטיבית בעיתון שרואים בה את ציריך מוצפת. הפלנטה מתחממת ואת הדאגה הזאת מקווים במערכת העיתון לנצל למכירת עוד עיתונים. בין הקוראים יוגרלו גם עשר עותקים של הסרט של אל-גור.
אני חולם מדי פעם על הצפות. גם לפני הצונאמי היתי חולם איך בא גל גדול ושוטף אותנו. היתי נאלץ אז להלחם על חיי בין הגלים. בסוף תמיד היה משתרר שקט. מים מתחברים לי לרגש. אצל פרויד נדמה לי שהם קשורים למין - אבל בעצם מה לא קשור אצלו למין. הלחמניות שהיו בשקית, היו מן לחמניות שווצריות שיש להם מבחוץ ברק וצבע של ביגלה. אנחנו לא קונים אותם בדרך כלל כי הם עשויות משומן חזיר ואנחנו צמחונים.
אני מנסה להבין את החלום הזה. מרגיש שהוא בא אלי מהמעמקים. או שאני הגעתי אליו. מענין אותי ליצור איתו דו-שיח. האנשים בחלום לא מוכרים לי אבל הינו קבוצה מגובשת והרגשתי חלק מהקבוצה. לא ברור לי מה עשינו שם בבית - אולי קורס יוגה? גם המקום נראה בלתי מוכר בעליל. מין נוף אירי-ים-תיכוני. ולאן בכלל אנחנו חוזרים?
לא פחדתי בזמן החלום, אבל דאגתי לאחרים ברגע שנחשולי המים הפרידו ביניינו. הרגשתי בטוח בעצמי - אולי כי היתי עטוף בבד שעזר לי לצוף. גם כשהגענו אל הבית הרגשתי מן אחריות לכלל, כאילו שהאחרים סבלו יותר ממני ואני צריך לעזור להם. הרגשתי מעל לדברים. היתי מלא אדרנלין וחשתי את החיים נוגעים בי - אבל לא ממש מציפים אותי.
והעזרה שאנחנו מחכים לה. כאילו שעשינו את כל מה שביכולתנו אבל עכשיו אנחנו מחכים לעזרה מבחוץ. מחכים שהעולם יבחין בנו. בחסרוננו. ומה עם העולם בעצם, מה נשאר ממנו?
והשקט הזה, שבא אחרי הסערה, ואנו לכודים בתוכו.
רוצים להיות הסירות הצלה של החלום הזה? אתם רואים פה משהו שאני לא רואה?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
