הפעם האלף - גרסת בתא
השתקפויות, טארות, רישום, רשמים, שיקוף, ילדים, לבד, ביטוי, הארה. |
| 4/2007
בפעם האלף - קו''ח
אני גר בשוויץ. בציריך, או ליתר דיוק קצת לידה.
אני לא יודע אם זה בגלל שהיתה לי נטיה לנטרליות, או בגלל שלא אהבתי מעולם שוקולד, אבל החיים הביאו אותי לכאן, כך אני מאמין. אני מעולם לא בקשתי, דמינתי או צפיתי את זה. אבל אני פה כבר שש שנים. הגענו לפה אז אני ורחל אחרי שנה בהודו כהמשך לטיול. כדי להרויח קצת כסף. כדי להמשיך ולנדוד. לא כדי לבנות פה את ביתנו, או ללדת את ילדנו. אבל הן נולדו. יפות וזוהרות הם הופכות בחיוכן את האהבה לצמיגה יותר. אלישע שמחכה לקיץ כדי להיות בת חמש. ותאיר ששנתים מלאו לה בתחילת החורף. הזמן עובר ותאריך השיבה שלנו נדחה ונדחה. והחזרה נראית סבוכה מתמיד ובלתי אפשרית.
אמא שלי אומרת שאני לוחם למען עצלנותי. אולי בגלל זה אנחנו עוד כאן.
בעבודה אני גרפיקאי. מדבר גרמנית קלוקלת, (ומתנצל בלב כל יום בפני העולים החדשים שצחקתי על העברית שלהם בילדותי). חלש חלש, שאף אחד לא ישמע, אני שומע ברמקולים של המחשב בעבודה את 'המילה האחרונה' בגל''צ ו88 אפ.אמ. גם כשיש לי הרבה מה לעשות, עדין אני קורא באינטרנט את הארץ וnrg בעיקר את ערוץ הניו איג'. ולאחרונה משוטט ואפילו כותב כאן בישרא. אז ככה שעדין יונק - לפעמעים עם רגשות אשמה ותהיות על המוסריות שבדבר - מהתרבות הישראלית.
גדלתי כלכך רחוק מכאן, על גבול המדבר. בארץ ישראל. בקיבוץ. הלכתי יחף בג'ינסים קרועים. אספתי אבק ופשפשים בשערי. מהצבא יש לי חלומות מבעיתים עד היום. לא טראומות של מלחמה, כי זכיתי לא לקחת חלק באחת כזאת. בחלומות האויבים שלי הם תמיד המפקדים שלי והרובה שלי תמיד הולך לי לאיבוד. אני לא מוצא אותו עד שאני מתעורר מזיע במטתי.
את רחל פגשתי קצת לפני השחרור. היא באה מפריז ללמוד עיברית באולפן. אבל היתי צריך לנדוד עד להודו כדי ללמוד לאהוב באמת. את החיים, את עצמי ואותה. בינתים היא חיכתה כמו רחל וכשחזרתי היא היתה חילת ירוקה בצבא ההגנה. אחר כך נסענו עוד להודו ביחד. ב5 לנובמבר 1995 - יום אחרי שממשלת ישראל הודיעה בתדהמה - עברנו לתל-אביב. רחוב פרישמן. 100 מטר מהנרות של הכיכר. למדתי גרפיקה וגם הילינג, מלצרנו ועבדתי בגרפיקה. אחרי זה שוב בדרך להודו, עצרנו בצרפת לקטוף ענבים ליין בעמק-הלואר. שרועים באחורי האוטו משולל כסאות של אבא של רחל, עלה לראשונה הרעיון לנער את האבק מהדרכון השוויצרי של רחל.
שנה אחרי זה הגענו לכאן. למדנו על בשרנו את הזרות. למדנו לבדנו לגמרי מה זאת הורות. הלכנו על אגמים קפואים ונגענו כמעט בפסגות ההרים. ונותרנו מתגעגעים. חצויים. כי מאחורינו השארנו לא רק את ארץ מולדתנו. אלא גם את נעורינו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
