הפעם האלף - גרסת בתא
השתקפויות, טארות, רישום, רשמים, שיקוף, ילדים, לבד, ביטוי, הארה. |
| 4/2007
סוריה נמסקרה
בבוקר, קרוב קרוב אל ריצפת הסלון, כפוף על בירכיים כואבות. אני מנסה לפענח או להזכר בפני מי אני כורע ברך. בחוץ גלגל של שמש ענק מתרומם מעל שדות צהובים. צובע שמים תכולים בצהוב וקירות בתים בצהוב. וגם הסלון פתאום צהוב וגם רסיסים של אבק שעפים להם מלאי חיות בחלל המואר.
ובתוכי? איפה השמש בתוכי? גבות כפות רגלי צמודות לריצפה וידי משני צידי החזה דוחפות. הגב העליון מושך אחריו למעלה ואחורה ראש וחזה. אני נושם ואבק זוהר נעלם אל תוכי. אני חוזר אל הריצפה ולרגע הכל בי נרפה. ושוב אני מניף ישבן למעלה לעבר התקרה ומעגן כפות ידים ורגלים אל הרצפה. בודק שהגב ישר, שהצואר רפוי. העקבים נמתחים אל הרצפה. הגוף רועד ומזיע אבל אני נשאר. אולי השמש היא הכוח שבי? אולי החיות? או הרצון? אני חושב, נכנע לרעד בגופי ולטיפות הזעה. שולח רגל ארוכה אל בין ידי ואז אוסף גם את השניה. גופי כפוף קדימה, ראשי תלוי ועיני עצומות. אם השמש היא האגו, מדוע משתחוים בפניו יוגים מעונים וחכמים כבר אלפי שנים. ומדוע אני עושה זאת. שרירים עלומים בבטן התחתונה שחררו אחיזתם. הראש מתקרב אל הרצפה. בלי השמש אין חיים מהדהד בי קולה של קריסטינה. גם כן יוגיסטית. בחליפת טייץ סגולה וניסיון הדרכה בסן פרנסיסקו. אני מתרומם, ידים אל השמים וגב זקוף. תרגיש את השמש בך לוחשת לי קריסטינה באוזן. אני לא מאמין לה. אני שואף ונושף. השמש מעל השדות מסנוורת באורה הלבן. פג לו נס הזריחה והחיים אצים במסלולם. אני מקרב את ידי אל חזי. מנסה לחרוז תפילה לשמש אבל לא מוצא בי מילים. נזכר במילותיו העדינות של קרישנמצ'ריה, ''חשוב שנזכור שיש כוח חזק מאיתנו.''
שכוב על ריצפה. עיני נפרדות מהתקרה ונעצמות. אני מרשה לעצמי למות. הגוף משחרר אחיזתו ומרפה. שרירי הרגלים. האגן והבטן. הפנים מרפות. העיניים. המחשבות מרפות. העתיד מאבד מממשותו. אני נעלם. אחר אוסף את עצמי שוב וקם. אץ במסלולי.
בעבודה אני יושב על הכסא ולא מוצא עינין. את כל מטלותי עשיתי ואני נודד לי בעולם האפשרויות הבלתי מוגבלות של האינטרנט. כלום לא מצליח לעורר אותי, רוחי קצרה וליבי נעול. האותיות לא מצטרפות למילים. הדימוים לא מעוררים רגש. הטלפון מצלצל ואני לא עונה. מדפדף במגזין אבל העיצובים של עולם הפרסום נדושים. גם התוכנה החדשה שיש לי סוף-סוף זמן ללמוד אותה נראית לי משעממת מתמיד. יש בי רק רצון אחד עכשיו. להשכב מתחת לשולחן העבודה שלי, על השטיח, להאבד בתוך פלונטר הכבלים של המחשב להיות אחד עם קורי האבק שנמלטו מזרוע שואב האבק של רוזה. להתפורר. לההפך לאבק. להעלם.
האור הוא שקוף. ועד שהוא לא נתקל בחפצים הרי הוא חסר משמעות בעינינו. אך ברגע שפוגש הוא דבר מה, אז הוא מאיר אותו באור יקרות. יעידו על כך השדות המזהבים עם שחר. קירות הבתים ורסיסי האבק. בלעדיהם האור היה חולף לו בלי להשאיר עקבות. ואני, אולי כי אני עיף מהפעלתנות שהקיץ מזמן לי, או כי שתיתי אתמול יתר על המידה, מבקש עכשיו להתחמק מהאור להתכנס אל החושך. מבקש להמחק.
בצהריים אווה מוצאת את ערמת הציורים שלי המאובקת. ואף שאני לא בולע את כל רצף המחמאות שהיא מרעיפה עלי. משהו בקצות אצבעותי מתעורר לחיים, ואני רוצה שוב לאחוז במכחול ולכסות את עולמי בכתמים של צבע. רוצה שוב ליצור. רוצה להיות. השמש שבי זורחת, אקורדים של גיטרה נפרטים לי באוזן בצליל מוכר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
