הפעם האלף - גרסת בתא
השתקפויות, טארות, רישום, רשמים, שיקוף, ילדים, לבד, ביטוי, הארה. |
| 9/2007
ספור
ספור שכתבתי לתחרות הספור הרוחני הקצר בNRG
מבוסס על ספור אמיתי. אשמח לשמוע מה דעתכם.
הדלאי-לאמה בא לעיר. פלקטים גדולים ניתלו על לוחות המודעות, דיגלונים פיזזו ברוח מפזרים תפילות לשלום העולם והכרטיסים למפגש עם הוד-קדושתו באיצטדיון הכי גדול בעיר אזלו במהירות.
''כשביקוש עולה על ההצע - משהו צריך לוותר'' רמזה לי המוכרת בדוכן הכרטיסים. ''לא ידעתי שאת עוסקת גם ביעוץ'' הודתי לה. והמשכתי בדרכי אובד עצות. כי אף אני מנוי וגמור עם עצמי לזרום עם החיים, בהחלט שאין לי כוונה לתת לחיים לזרום לי בין האצבעות.
בדרך חזרה הצלחתי להשיל מעלי כל שמץ של יאוש. ''כשהביקוש עולה על ההצע'' חשבתי במעשיות, ''מקבל זה שלא מוותר'' וחוסר התקווה פנה את מקומו לעודף בטחון עצמי.
בבית הכנתי שלט יפה מקרטון קשיח עליו כתבתי באותיות גדולות וברורות שאני מעונין בכרטיס ואפילו עטפתי אותו בנילון נצמד כדי שגם טפטופי הגשם בכבודם ובעצמם לא יעמדו בדרכי.
אחר-כך בחרתי בקפידה שרואל שתואם את גודל האירוע ומסגיר את נסיוני הרוחני ולבשתי חולצת ''פרי טיבט'' שקניתי פעם בהודו, בדאראמסאלה. את השלט טמנתי לבטח בתיק צד ויצאתי לדרכי, כדי להגיע מבעוד מועד לאצטדיון הכי גדול בעיר.
המשימה נראתה קלה וההצלחה מובטחת: להגיע כשעה לפני תחילת הארוע לשערי האיצטדיון, להניף את השלט לעיני כל ולחכות שמשהו יציע לי כרטיס למכירה. מסוחרר מסיפוק עצמי ישבתי באוטובוס העירוני והתבוננתי מהחלון. הרחובות היו שטופים מהגשם האחרון ונצצו באור זוהר של קרן שמש שחדרה מבין העננים. הדלאי-לאמה חייך אלי בעיניו המאירות מהפלקטים על לוחות המודעות.
אבל כבר שתי תחנות לפני התחנה הסופית הבנתי שמשהו בתוכנית המופתית שלי כנראה השתבש. כי כבר שם, הרבה לפני שערי האצטדיון והרבה לפני שהם עומדים להפתח, עמד משהו עם שרוואל לא פחות משופשף משלי ובידו שלט לא פחות מושקע משלי וגם עליו היה כתוב - בדיוק כמו על השלט שלי - שהוא מעונין לקנות כרטיס.
האוטובוס המשיך לסוע, גומע באיטיות את המרחק שנותר בינו לבין התחנה וחצי שנותר לו. התנועה החלה להיות כבדה ככל שהתקרבנו אל האצטדיון. המוני אנשים צעדו ברחוב, עושים את דרכם בנתיב שסומן בחיצים גדולים לכבוד האירוע. וכן, לכל אורך הדרך עמדו עוד ועוד אנשים עם שלטים המפגינים את עניינם בקנית כרטיס כניסה.
האוטובוס נעצר בככר הגדולה שמול האצטדיון. את פני היורדים מהאוטובוס ואת פני קבלו עשרות שלטים נואשים של מחפשי כרטיסים.
תחבתי את השלט עמוק אל חשכת התיק. ''חכם גדול אני לא'' חשבתי ובכל זאת נסיתי לחפש מקום שאוכל לנופף ממנו את השלט שלי, אבל כל המקומות האסטרטגים כבר היו תפוסים במבקשי כרטיסים שהקדימו להגיע ולא נותר לי אלא לעמוד כמו רבים אחרים במרכז הככר ולנסות את מזלי. ידי נשלחה אל השלט המנוילן ונעצרה. ''אם רק ירד גשם'' חשבתי, ''יהיה לי לפחות איזה יתרון יחסי'' אבל העננים לא היו מבטיחים כלל וכלל ושום יתרון לא היה לי על פני האנשים האחרים. לא יחסי ולא מוחלט. ''סתם אחד כמו כולם'' שנאתי את עצמי.
שוב שלחתי יד אל השלט אבל משהו בי סירב להוציאו אל האור. זה היה נראה כל-כך חסר סיכוי ולא רציתי להראות מטופש. משהו בי סירב לעמוד כך, חשוף ומתחנן מול כל האנשים כמו קבצן בדרך למקדש בהודו וזעה קרה כסתה את גופי. התבישתי שיראה אותי בצרתי משהו מוכר. התבישתי להראות מתחנן והתבישתי גם לא לקבל. עדין לא היתי מוכן לוותר והכנסתי את ידי לתיק, אבל אז דמינתי אותה, עם ליפסטיק ושיער צבוע - מוכרת הכרטיסים מחיכת אלי חיוך מנצח, בדרכה אל שער הכניסה.
בתוך התיק הרגשתי איך השלט כבר נהיה מרוט מהתנועות הבלתי רצוניות שלי בידיים והזיעה הצטברת. ''בכל זאת מזל שניילנתי אותו'' נחמתי את עצמי, אבל ידי שוב נשלפה ריקה מהתיק, נכנעת לכוחות השוק. ''כשהביקוש עולה על ההצע לא יקבל גם מי שיתחנן'' סכמתי בהגיון.
מיואש קלות הגעתי כבר עד לכניסה הראשית. האנשים החלו להבלע בשערי האצטדיון בשקט מחויך. כל מי שהיה בידו כרטיס מיותר כבר ניצל אחת מאין ספור ההזדמנויות למכור אותו ולמבקשי הכרטיסים הרבים שהיו בככר לא היה מה לחפש כאן.
חשבתי על זה שאולי לא אפגוש את הדלאי לאמה, אבל את הבושה שלי פגשתי ועוד-איך. וגם ראיתי איך אני מפחד ממנה ואיך היא מנהלת את חיי. ניסיתי בתחבולות ואף בנימוס להודות לה על הפגישה ולשלח אותה לשלום אך היא נותרה בשלה.
מהפלקט בכניסה חייך אלי הדלאי לאמה . חיכתי אליו במרירות. היה לו מבט סולח בעינים. נשמתי נשימה עמוקה ובתוכי עוד היתה הבושה, מחיכת גם היא אלי. חיכתי גם אליה במרירות והיתי יכול להשבע שגם לה היה מבט סולח. נשמתי עוד נשימה. ידי שוב נשלחה אל קצה השלט המעוך. ''יכול להיות שלא באתי הנה רק כדי לפגוש את הבושה'' שאלתי ''אלא להתביש ממש?'' .
''אני אעשה את זה לעצמי רק לכמה שניות'' החלטתי, ובמקום הכי מגוחך שאפשר, מול מבטם המתעלם של האנשים הנכנסים לאצטדיון הנפתי את השלט שלי. מתחתי ידיים אל-על ואף על פי שהתבישתי, התבישתי הפעם בלי פחד. למרות עיגולי הזיעה שנחשפו לעיני כל בבית-השחי שלי, למרות מבטו המשתאה של הסדרן בכניסה. ''בחור צעיר'' הוא צעק אלי ''כרטיסים זה לא פה, כרטיסים יש בקופה'' הוא רטן כשהוא מחווה בידו אל הדלפק המואר עשר מטרים לשמאלו, שם מאחורי חלון הזכוכית הקטן חיכה אלי המוכרת במבט מזמין.
~או סוף אחר~
'' בחור צעיר'' הוא צעק אלי כשהוא מחוה בידו לכיוון הככר עמוסת האנשים, ''כרטיס לא תמצא פה''. העמדתי פני כמתעלם, מתחתי את ידי גבהה יותר והסתובבתי לאחור כמו דוגמנית גאה בקצה המסלול. ואז ראיתי אותו. לא יודע כמה זמן הוא כבר עמד שם מאחורי בשקט שכזה. אולי הגיע רק עכשיו, אולי היה שם מאז ומתמיד. נסיך קטן בגלימה אדומה ראש גלוח ועינים צוחקות. הוא הושיט ידו אל השלט שלי ואני נתתי לו אותו מהופנט. בידו השניה הוא הגיש לי כרטיס כניסה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
