הפעם האלף - גרסת בתא
השתקפויות, טארות, רישום, רשמים, שיקוף, ילדים, לבד, ביטוי, הארה. |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
היה לה ג'ינס קרוע ושיער כמו שלבוב מארלי היה יכול להיות, אם הוא היה חופף. ראיתי אותה יושבת על הרצפה של הפאב בקיבוץ, בין בדלים של נובלס ושלוליות דביקות של גולדסטאר. מקום ששמור -כך חשבתי- רק לאנשים שממש בטוחים שהם כל-כך נקיים מבפנים, עד ששום דבר לא יכול בעצם ללכלך אותם. מקום ששמור לאנשים שרואים את הדברים כמו שהם באמת, בלי התגיות החברתיות שלנו. מקום בו נפגשו קרן האור הוורודה והירוקה של הדיסקוטק המאולתר שלנו.
אחר כך דמינתי איך אנחנו נוסעים בעולם, חוקרים שבטים עלומים ומסתובבים ערומים תחת עצי קוקוס. חלמתי איך אנחנו מתאחדים לקול צלילי תופים ותחת השפעה של עשב מתוק מקומי. אבל עדין לא העזתי. וגם נשארו לי עוד חודשיים לגמור צבא.
זאת דוקא קלאודיה שגרה בשורה מלפני והיתה רואה כל לילה איך אני מצחצח שיניים לאור הירח ומשתין בשיחים מתחת לחלון שלה, דוקא היא שעשתה את החיבור.
בלילה הראשון שלקחתי אותה לשמוע ג'ניס ג'ופלין. לא דברנו כמעט כי לא היה צריך, ג'ניס דברה בשבילנו. שרועים על הרצפה הקשבנו, מתבוננים בענני הנובלס הממלאים את החלל. וכשקרני השמש הראשונות ליטפו את פנינו, ליויתי אותה אל דלתי ואז, רק אז, התנשקנו.
בלי לדבר הרבה למדנו לגעת, לחפון ולשתוק. אכלנו תפוזים חתוכים והקשבנו. בלי לדבר למדנו להתגעגע ולאהוב, אבל זה לקח הרבה זמן. זה עוד לוקח.
לא נסענו לאפריקה ממש. התחתנו עשר שנים מאוחר יותר בבית העיריה של סאן בריס, ליד פריס. לא היו שם תופים, אבל היו תקליטים של טנגו והיתה שמחה אמיתית.
מחר בבוקר כשאני אתעורר אני אשחרר בעדינות את האיברים שלי מהאיברים שלהן. של כל הנשים שנכנסו אל חיי. אני אראה אותן מפוזרות על המיטה באור הרך של הבוקר. וזה ימלא אותי במתיקות. ואני אודה על המפגש ההוא ששינה את חיי, של קרן ההאור הוורודה וקרן האור הירוקה על הרצפה של הפאב בקבוץ, מפגש שנתן לחיי משמעות שאי אפשר לתאר במילים.
הנה נמסנו אחד אל תוך שני במין פלונטר שאינו בר התרה. איש ואשה, שאינם יודעים יותר איפה מתחיל האחד ואיפה מסתיימת חברתו למסע. עדין שני אנשים ובכל זאת, נשמה משתקפת בנשמה. עדין אנחנו שני מינים אבל כבר לא במלחמה.
| |
הבלוג זולל את זמני היקר לי
ושוב אני מפוצל בין כל הדברים שהיתי רוצה להעשיר בהם את עצמי
לשפר צרפתית וגם גרמנית וגם שוויצרית
לצייר
למדוט וגם לעשות יוגה וגם הילינג
לקרא את הספרים שהבאתי, וגם קטעים מהאינטרנט שמחכים לי במועדפים
לכתוב סיפורים ולקרא סיפורים של אחרים
להיות עם בני משפחתי
להתיחס לאנשים שיש לי יחסים איתם
להיות
להיות
להיות
אבל אני עוד לא מתיאש, עוד לא עוזב וממשיך הלאה
ממשיך לכבוש את העולם לרוחב
מאמין שיום אחד כל החלקים יהיו
לשלם
| |
הצחוק שלה הופך לבכי וחוזר לצחוק.
היא נרגעת ושוב מתמלאת חיים. רק לא להרדם.
כמו פצוע בשדה קרב שיודע שאם יניח להכרתו לנדוד ממנו,
לא בטוח שיזכה לראות עוד אור יום.
עוד לא מצאתי תאוריה שמקובלת עלי ופותרת את החידה - למה קשה לילדים ללכת לישון.
לא מאמין בטעויות אבולוציוניות.
ילדים לא מפחדים להרדם. לא מאמין בסקרנות שאינה יודעת שובע, בילדים שלא מספיק עיפים.
נדמה לי שהפתרון נמצא בערך המוסף של הזמן הזה,
בחושך. אני ובתי. רוקמים סיפורים שעוד מעט יהפכו לחלומות.
רוקמים בסיס לתרבות שעוברת מאב לבן. תורה שבעל-פה.
בסיס לתקשורת. בסיס לקשר
סופרים כבשים ולומדים מהי אהבה אין-סופית.
לא תמיד אני זוכר לאהוב.
לפעמים במקום לספור כבשים אני סופר את הדקות. שואל את עצמי עד מתי זה ימשך, וכמה
זמן היא עוד תמשוך אותי.
בדרך כלל אני מזכיר לעצמי שהיא תמיד בסוף נרדמת.
וזה יקח אולי עוד 10 דקות או 20 לא יותר.
ואני משחרר.
בלי שאני שם לב.
משתרר לו פתאום מן שקט.
שקט שאפשר לשמוע אותו לא רק באוזניים, אלא בכל בגוף.
שקט של נשימות עמוקות וקצובות.
שקט של איברים רפויים
שקט של אהבה אין סופית.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
