|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
היה לה ג'ינס קרוע ושיער כמו שלבוב מארלי היה יכול להיות, אם הוא היה חופף. ראיתי אותה יושבת על הרצפה של הפאב בקיבוץ, בין בדלים של נובלס ושלוליות דביקות של גולדסטאר. מקום ששמור -כך חשבתי- רק לאנשים שממש בטוחים שהם כל-כך נקיים מבפנים, עד ששום דבר לא יכול בעצם ללכלך אותם. מקום ששמור לאנשים שרואים את הדברים כמו שהם באמת, בלי התגיות החברתיות שלנו. מקום בו נפגשו קרן האור הוורודה והירוקה של הדיסקוטק המאולתר שלנו.
אחר כך דמינתי איך אנחנו נוסעים בעולם, חוקרים שבטים עלומים ומסתובבים ערומים תחת עצי קוקוס. חלמתי איך אנחנו מתאחדים לקול צלילי תופים ותחת השפעה של עשב מתוק מקומי. אבל עדין לא העזתי. וגם נשארו לי עוד חודשיים לגמור צבא.
זאת דוקא קלאודיה שגרה בשורה מלפני והיתה רואה כל לילה איך אני מצחצח שיניים לאור הירח ומשתין בשיחים מתחת לחלון שלה, דוקא היא שעשתה את החיבור.
בלילה הראשון שלקחתי אותה לשמוע ג'ניס ג'ופלין. לא דברנו כמעט כי לא היה צריך, ג'ניס דברה בשבילנו. שרועים על הרצפה הקשבנו, מתבוננים בענני הנובלס הממלאים את החלל. וכשקרני השמש הראשונות ליטפו את פנינו, ליויתי אותה אל דלתי ואז, רק אז, התנשקנו.
בלי לדבר הרבה למדנו לגעת, לחפון ולשתוק. אכלנו תפוזים חתוכים והקשבנו. בלי לדבר למדנו להתגעגע ולאהוב, אבל זה לקח הרבה זמן. זה עוד לוקח.
לא נסענו לאפריקה ממש. התחתנו עשר שנים מאוחר יותר בבית העיריה של סאן בריס, ליד פריס. לא היו שם תופים, אבל היו תקליטים של טנגו והיתה שמחה אמיתית.
מחר בבוקר כשאני אתעורר אני אשחרר בעדינות את האיברים שלי מהאיברים שלהן. של כל הנשים שנכנסו אל חיי. אני אראה אותן מפוזרות על המיטה באור הרך של הבוקר. וזה ימלא אותי במתיקות. ואני אודה על המפגש ההוא ששינה את חיי, של קרן ההאור הוורודה וקרן האור הירוקה על הרצפה של הפאב בקבוץ, מפגש שנתן לחיי משמעות שאי אפשר לתאר במילים.
הנה נמסנו אחד אל תוך שני במין פלונטר שאינו בר התרה. איש ואשה, שאינם יודעים יותר איפה מתחיל האחד ואיפה מסתיימת חברתו למסע. עדין שני אנשים ובכל זאת, נשמה משתקפת בנשמה. עדין אנחנו שני מינים אבל כבר לא במלחמה.
| |
אני עובד בקומה שניה, אני אף פעם לא לוקח מעלית, וגם בבקרים שקשה לי אני גומע את המדרגות בדילוגים. לפעמים כשאני לא מרוכז אני מגלה שהגעתי לקומה השלישית. ככה זה כשיש רגלים ארוכות וראש בעננים.
אחרי שאני פותח את דלת הזכוכית החלבית של הקומה השניה, אני חולף לכל אורך המסדרון, כי המשרד שלי כמעט בסופו, ומוצא את עצמי אומר לכל מי שדלת המשרד שלו פתוחה בוקר טוב בקול רפה ובשפה לא שלי, ואז מציץ מעבר לארון ואומר בוקר טוב לקוני. היא מגיעה כבר בשש ושלושים למשרד, אחרי שהיא מקפיצה את בעלה לעבודה שלו כי שללו לו את הרישיון על נהיגה בשיכרות, אז כשאני מגיע, היא כבר הספיקה לשמוע שעתיים את להיטי שנות השמונים, ולאכול מסטיקים. היא עונה לי בחיוך כשהראש שלה ממשיך להנהן בקצב המוזיקה.
פוליס. קינג אוף פיין.
אני רואה על השולחן שלה זר הפרחים הענק שהיא קיבלה כבר אתמול מבעלה. לא העזתי לשאול לכבוד מה, אבל עכשיו אני פתאום יודע, היום הרי זה וולנטיין דיי, ותמיד ביום האהבה הפרחים הרבה יותר יקרים.
טינה טרנר. ואט לאב גוט טו דו וויז דאט.
היום לפני שש שנים, לקחנו את הרכבת הכאילו גורלית הזאת. שמונה בבוקר בפריז, גאר דה ל'אסט. ארבע אחרי הצהרים, ציריך הופטבנהוף. היום לפני שש שנים ירדנו מהרכבת רק אני ואת ועוד שני תיקי גב, כנראה שלא כל כך גדולים, כי גם עזרנו לפולניה אחת לסחוב את התיקים שלה. עם אדית, הגרסה היותר בוגרת של קוני הינו אמורים להפגש רק בשבע בערב, ברציף ארבע עשר, כמו התאריך של היום, היא הדגישה. אז היו לנו שלוש שעות לחקור את העיר, והינו כמו מגלי עולם שנוחתים בארץ חדשה. את כל רכושנו יכולנו לנעול אז בתא לשמירת חפצים בתחנחת הרכבת, והינו מלאים סקרנות אז דבר ראשון הלכנו לאכול פלאפל.
סינדי לאופר, גירלס ג'סט ונא הב פאן.
עוד מעט רחל תתקשר לשאול אם אני זוכר. ואני אגיד שכן. אני לא אגיד לה אבל היא תדע, שזה בכל-זאת מרגש, כי נראה שאז הינו כל כך אחרים, אבל בעצם אנחנו עדין אותו הדבר.
בתוך הזרות הזאת, בתוך החברה הזאת שאת הקודים שלה עוד לא הצלחנו לפצח. בתוך ההורות הזאת, בטלטה הזאת בין אהבה ליאוש. בתוך הגעגועים האלה למשהו שלא ישוב לעולם. בתוך געגועים לאנשים שאתה אוהב והם שם. בתוך כל זה יש לנו אחד את השני,
ואת שתי התיקים שעוד מחכים לנו, שנמלא אותם ונצא לנדודים, גם אם לא ננדוד יותר לעולם.
וואם, אי נוור גונא' דנס אגיין.
| |
לשם העידכון, האופציה הזאת שקראנו לה מעיין נספגה אל תוך הג'ל הלא נוזל החבוי תחת שכבת הספיגה הרכה של תחבושות אולוויז.
האם בחרנו בזאת? או האם אלו הצטברויות של חוקי ביולוגיה פשוטים?
זה בעצם מה שרציתי לשאול בפוסט הקודם. ואולי גם בזה שלפניו.
תוספת האחריות, המתלות הנוספות וההוצאות הכספיות הכרוכות בהבאת עוד אושר ואהבה אין סופית לעולם, הסעירו את הביצה הפנימית שלי והעכירו אותה. הפחדים חגגו את החופש שניתן להם במחול שדים ספירלי. אבל הם התעיפו לפני. תודה.
ברגע האמת מצאתי את עצמי מאוכזב מתוצאות הבדיקה. פס אחד בריח שתן.
היו עוד כמה ימים של אולי. אבל עכשיו זה רשמי. האופציה הזאת שקראנו לה מעיין נפרטה לדם יבש בפח הקטן שליד שרותים.
קראתי שוב את הפוסט הקודם ואהבתי אותו. משום מה זכרתי אותו קצת מרוח ולא מובן.
והנה מצאתי אותו מדבר ישר ולעינין, ואף חורז מחשבות שממש לא גיבשתי קודם.
מזמין אותך לקרא בו שוב.
חשבתי שמצאתי עוד אמת קטנה ומתוקה על המציאות הקולקטיבית, אבל עדיף להניח שמצאתי אמת אישית, עוד עדשה דרכה מתהווה לי המציאות. ואולי גם לך.
אז הנה היא, האמונה הפנימית הזאת שלי במילים פשוטות:
יש בחיים אלמנט של משחק מחבואים. אני מוצא או מאבד את המודעות לעצמי ולאלהים תדירות. סיבת המשחק היא הנאה. מהלך המשחק הוא חיפוש הדדי, רק כדי להתחבא אחר כך שוב. עצם המציאה היא לא המטרה.
עכשיו מענין לברר עם עצמי אם אני יכול להחליף את האמונה הזאת באמונה אחרת, כמו למשל: החיים זה כמו לשתות תה נענע עם אלהים על המרפסת מול הים.
מטרת הפגישה היא הנאה.
מהלך המשחק הוא שלווה של הויה.
אשמח לקבל תגובות על הפוסט. גם ביקורת וגם 'רק קראתי'
סתם לדעת שהמגירה הווירטואלית היא קהל
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
