הפעם האלף - גרסת בתא
השתקפויות, טארות, רישום, רשמים, שיקוף, ילדים, לבד, ביטוי, הארה. |
|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
לשם העידכון, האופציה הזאת שקראנו לה מעיין נספגה אל תוך הג'ל הלא נוזל החבוי תחת שכבת הספיגה הרכה של תחבושות אולוויז.
האם בחרנו בזאת? או האם אלו הצטברויות של חוקי ביולוגיה פשוטים?
זה בעצם מה שרציתי לשאול בפוסט הקודם. ואולי גם בזה שלפניו.
תוספת האחריות, המתלות הנוספות וההוצאות הכספיות הכרוכות בהבאת עוד אושר ואהבה אין סופית לעולם, הסעירו את הביצה הפנימית שלי והעכירו אותה. הפחדים חגגו את החופש שניתן להם במחול שדים ספירלי. אבל הם התעיפו לפני. תודה.
ברגע האמת מצאתי את עצמי מאוכזב מתוצאות הבדיקה. פס אחד בריח שתן.
היו עוד כמה ימים של אולי. אבל עכשיו זה רשמי. האופציה הזאת שקראנו לה מעיין נפרטה לדם יבש בפח הקטן שליד שרותים.
קראתי שוב את הפוסט הקודם ואהבתי אותו. משום מה זכרתי אותו קצת מרוח ולא מובן.
והנה מצאתי אותו מדבר ישר ולעינין, ואף חורז מחשבות שממש לא גיבשתי קודם.
מזמין אותך לקרא בו שוב.
חשבתי שמצאתי עוד אמת קטנה ומתוקה על המציאות הקולקטיבית, אבל עדיף להניח שמצאתי אמת אישית, עוד עדשה דרכה מתהווה לי המציאות. ואולי גם לך.
אז הנה היא, האמונה הפנימית הזאת שלי במילים פשוטות:
יש בחיים אלמנט של משחק מחבואים. אני מוצא או מאבד את המודעות לעצמי ולאלהים תדירות. סיבת המשחק היא הנאה. מהלך המשחק הוא חיפוש הדדי, רק כדי להתחבא אחר כך שוב. עצם המציאה היא לא המטרה.
עכשיו מענין לברר עם עצמי אם אני יכול להחליף את האמונה הזאת באמונה אחרת, כמו למשל: החיים זה כמו לשתות תה נענע עם אלהים על המרפסת מול הים.
מטרת הפגישה היא הנאה.
מהלך המשחק הוא שלווה של הויה.
אשמח לקבל תגובות על הפוסט. גם ביקורת וגם 'רק קראתי'
סתם לדעת שהמגירה הווירטואלית היא קהל
| |
ליטל מיס סאן שיין (מיס סאנשיין הקטנה)
החוייה התרבותית המשותפת שלנו - הורים שעוד לא מעיזים להפקיר את ילדיהם בידיים זרות של בייביסיטר + טלויזיה מנותקת - הסתכמה אמש ברביצת ספה וצפיה בסרט שהורדנו למחשב. אנחנו אוהבים את זה. יושבים קרוב זה לזו ונותנים לרעיונות של אחרים לחדור לתודעתנו יחד. זה מרגיש רומנטי וחגיגי ממש כמו יציאה לקולנוע.
אתמול היה זה הסרט ליטל מיס סאן שיין (מיס סאנשיין הקטנה).
אהבתי אותו וצחקתי בו ויכולתי להרגיש, וגם לחשוב, להתחבר.
אהבתי את זה שבכל הגיבורים יש איזה דפק, אף אחד לא מושלם, אין טובים ורעים. כל אחד לפעמים צודק ולפעמים טועה. לפעמים מקובע לטרוף שלו, ולפעמים מדבר את כל החכמה הפנימית.
אהבתי את זה שהטרוף, שכובל אותם לכשלונות שלהם, ולחוסר היכולת לאהוב,
בסוף גם משחרר אותם, לאהוב את עצמם בדיוק כמו שהם.
זה סרט על אהבה אפשרית, ועל ההכרה שאין טעיות בעולם אלא רק תהליכים של הכרה.
שלבסוף משחררים אותך, ולו רק לרגע קטן אחד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
