הייי
תגידו פעם חשבתם עד כמה תמונה היא דבר מזוייף..
תמונה לרוב לא תביע את מה שיש בלב..
כשאתה מצטלם במודע אתה עושה פוזה כשאתה מצטלם עם מישו אתה מחבק אותו.. אחרי שהמצלמה מראה על זה שהיא צלמה ישר עוזבים את מי שחיבקתם והולכים לעיסוקים אחרים שלא קשורים בחיבוק של אותו אדם...
גם אף פעם לא מצטלמים ברגעים קשים.. אפחד לא בכה ואמר למישו בוא תצלם אותי או שהוא הצטלם בעצמו..
למה?? מה אנחנו לא עצובים?? נכון שזה חלק שאנחנו מדחיקים אבל זה חלק מהחיים!!! בלי עצבות אין חיים אין אהבה אמיתית.. נכון שכולם מאחלים לעצמם ולאחרים רק אושר.. אז עצבות גם נכללת באושר.. יש משפט שאומר בכל ירידה יש עליה (טיפה שיניתי אותו) ומה בכל עליה אין ירידה??? יש.. אז??
גם כשאנשים רואים מצלמה הם ישר נרתעים ונהיים מזוייפים יותר.. פתאום החיוך מופיע.. גם כשהוא מזוייף הוא מופיע.. ישר מסדרים את עצמנו שנצא "פוטוגנים" ויפים!!
חחח חפרתי?? אבל תחשבו על זה באמת!!!!
אתמול הייתי באוטובוס עם אור יפתח וגל הלכנו ללמש"י אוקצור אני קראתי ספר פתאום עולה איזה אחד הלב שלי דפק כמו שהרבה זמן הוא לא דפקקק
חשבתי שראיתי מישהו שאני מכירה(איזה אחד שהייתי מאוהבת בו שנה שעברה.. פוסט הבא מבטיחה אני מקדישה לו!!)
והוא היה כזה יפה אפילו אור חשב שזה הוא אבל החלטנו בסוף שלא.. אבל בהתחלה הוא הסתכל לכוון שלי כאילו הוא זיהה אין לא יכלתי להמשיך לקרוא.. כמה דקות הלב שלי דפקק אויי אסור לי להתאהב בו שובב פשוט אסורררררררררררררר
יאללה אנשושים אני טסה... תפנימו תקטע של התמונה..
שיהיה טו בשבט שמייח לכולםםםםםםםםם (חוץ מל-2 זונותתתתת)