כל פעם שאני אוכל בננה, קורה משהו.

...

"יצאת מהחדר האחרון? המשכת טיפה ישר? לקחת שמאלה? תעצור."

'ברוך הבא למרפסת הלב' -

באים לפה בדר"כ בבקרי שבת, כשמזג האויר כלכך נעים, לא חם ולא קר.

המרפסת ענקית ויש בה הכל מהכל.

יש ערסל צבעוני כזה, מלא בכריות ענקיות ורכות.

יש מיני מקרר מגניב עם דלת שקופה, שאפשר לראות את השתייה והמתוקים הכי טעימים שיש.

גם במרפסת יש שטיח קש, לידו יש כמה עציצים פורחים וריחניים. המרפסת נמצאת בגובה כזה שרק צמרת של עצי דקל מגיעה אליה.

חלקה הגדול של המרפסת מכוסה בסככה, ויש ליד המעקה פטיפון ישן שמנגן את שיריו הנעימים של בוב מארלי, אלה שמתאימים לאווירת הוואי ובכלל לתחושה הכללית.

אבל כל אלה לא מתקרבים לדבר אחד שהכי מייחד את המרפסת, והוא הנוף.

אם עומדים לצד מעקה המרפסת רואים את חוף הים, עם החול הכי נקי ולבנבן, ואת הים - יותר בהיר, רענן ושקוף מהאיים הקרייבים באמצע הקיץ.

אני כבר לא מדברת בכלל על שקיעות וזריחות, שהן פלאי טבע מעצמן, אבל אני רק אוסיף שבערבים, כשכל מה שמאיר את הנוף הם כמה פנסי רחוב רחוקים, יש בריזה כזו שמלטפת את הגוף ועושה נעים בשיער. עושה חשק גם לבנאדם הכי שמן בעולם לצאת ולטייל שם.

למרפסת הלב כל אחד יכול להכנס, אומנם אלה שיתקבלו בברכה מיוחדת הם אלה הנאמנים. אלה שאני מרגישה איתם הכי בנוח, להיות עצמי.

אותם אנשים שאיתם אני יכולה להרשות לעצמי להראות את חולשותיי, חסרונותיי ומגרעותיי ולדעת שהם אוהבים אותי - לא למרות כל אלה, אלא בגלל כל אלה. הם אלה שמכירים אותי הכי טוב, ורק מעצם עובדה זו - אני מרגישה בעננים לידם.

אני אוהבת כל אחד ואחד מהם, זה פשוט מדהים. הם ה'וונדרוול'ים שלי.

...