מאחורי המסיכה.

אח שלי בכתה ו'.

כל אחד שפוגש אותו מתאהב בו באותה שנייה.

ילד מקסים כזה.

ילד יפייפייה.

ילד ביישן, שקט, עוזר, חבר טוב ותמיד מלא כוונות טובות.

הייתה לו חברה. הם היו חברים מלא זמן, באמת מלא, יותר משנה.

טוב, כאילו.. תגדירו חברים, אתם יודעים, חברים של כתה ו' זה לא אותו דבר כמונו עכשיו,

אבל כנראה שהוא באמת אוהב אותה.

היום, ביום האחרון שלהם ללימודים, היא נפרדה ממנו.

הוא לא אמר לנו את זה, אבל הוא חזר בוכה הביתה מבצפר ומאז הוא שקוע בחדר שלו, שוכב ובוכה, ומסרב להגיד מילה.

אני מכירה אותו, הבנתי שהיא נפרדה ממנו.

עצוב היה לי לראות אותו כבר שבור ממנה, במיוחד שאני יודעת כמה מקסים שהוא, וכמה שהיא לא מגיעה לרמה שלו בכלל.

אבל המסכן החמוד,    אהב אותה.

אוהב אותה.

לפחות עכשיו הוא חושב שהוא אוהב.

מי יודע, אולי עוד שנתיים, כשיהיה בוגר יותר, הוא יבין שהוא לא אהב אותה, שהיא פשוט הייתה מין איזה קטע מקובלות כזה שלו, אתם יודעים, כמו בכתה ו'. ואולי היא פשוט נורא גרמה לו להרגיש לא שווה כשהיא נפרדה ממנו. ואולי זה שהוא נורא תמים, והיא הראשונה שהייתה חברה שלו, גרם לו נורא לרצות להשקיע ב"חברה הראשונה שלו", להרגיש בוגר, ועכשיו כשהוא בדיוק התחיל לקנות לה מתנות לבת מצווה ולהשקיע, היא נפרדה ממנו.

נקרע לי הלב, נשבר לרסיסים מלראות אותו בוכה ככה.

עיניים ירוקות, גדולות, שתמיד מנצנצות מרוב אהבה, שמחה והתרגשות, הפעם היו מלאות דמעות של שברון, של אכזבה.

פעם ראשונה בחיים שלי, שראיתי את הבחורצ'יק שלי פגוע, פגוע ממש.

היו לו שקיות מטורפות מתחת לעיניים, שקיות המעידות על הרבה שעות של בכי. והוא מסרב להוציא מילה, לספר לנו מה קרה, לשתף.

קשה לי לראות אותו מתמודד ככה לבד, פעם ראשונה בחיים שלו,  בסיפור של אהבה חד צדדית,

כשהוא הצד     שבו לא מאוהבים.