מאחורי המסיכה.

לא היה לי זמן אתמול, כי כל היום היה עמוס.

אבל גם אם זה באיחור, זה נושא שאי אפשר לעבור עליו בסדר היום.

יום השואה.

זאת חובתי, והאמתי, שגם זכותי הגדולה לבוא ולדבר על השואה בתור יהודייה גאה, שחייה.

הסבים והסבתות שלי עברו בגולה ושואה עצמה דברים נוראיים, שבטח כולכם כבר יודעים עליהם.

ופה זאת ההזדמנות להתגאות בהם, על כך ששרדו, והיו אמיצים, והתעקשו לחיות, והיו חזקים ברמה שאי אפשר לתאר.

אחרי דבר שכזה, אחרי שואה שכזאת, אחרי גזענות נוראית שהם עברו, אחרי שהפלו אותם בלי שום סיבה, אחרי שהאשימו אותם שהם גנבים ושרצחו את ישו, אחרי שרצחו את בני משפחותיהם ללא כל סיבה שהיא אפילו קרובה להיות מוצדקת, אחרי שהשפילו אותם, אחרי שלקחו להם את כל הזכויות ושללו את היותם בני אדם, אחרי כל זה,

אפשר לצאת שפויים?!

לא.   כולם יצאו עם איזו שריטה ענקית בלב ומוח, כולם לא ישכחו את זה לעולם, לככל מי שעבר את זה זאת הייתה טראומה ענקית, לאו דווקא השואה עצמה, אלא הזלזול, הגזענות.

ועכשיו, אני מקבילה את זה לחיינו.

אנחנו לא מזלזלים? אנחנו לא מורידים את זכויותיהם של בני אדם מסויימים לפעמים? אנחנו לא גזענים?

אוווה, כמה שאנחנו גזענים.

מדינה גזענית יצרנו לנו, מדינה שמזלזלת, מדינה שיורקת לאנשים בפרצוף, מדינה שרוצחת ואלימה.

הערבים הישראליים שחלק מהם מופלה בחברה ללא שום סיבה, ואפילו הערבים הפלשטינאים שלא כולם מחבלים ואוהדי טרור.

ומה עם האטיופים שגם אותם הרבה מנדים? או את הרוסים, או העולים החדשים.

וההפליות שעושים לנשים בהיריון, ולאנשים עם נכויות, לקויות שמיעה, עיוורים ועוד.

אז פה אני שואלת,

איך אנחנו מרשים לעצמנו להיות נוראיים כלפי אחרים כמו שהיו כלפי העם שלנו?!

אז כל שאני מבקשת מכם, וגם מעצמי, זה לא להיות עצובים כל השנה בגלל השואה, ולא לקחת אותה אתכם בכל רגע בחיים, אלא רק לזכור שהיא הייתה. לזכור שככה התנהגו אלינו.

ולפי זה לשפוט את ההתנהגות שלנו כלפי אחרים, להיות מתחשבים, סבלנים וסובלנים, לתת הזדמנות לאנשים, לא לפסול סתם, לא לשפוט לפי סטיגמות, לברר ולחקור בעצמנו, והכי חשוב זה לתת כבוד. כמעט לכל אדם באשר הוא, גם אם במבט ראשון אתה לא סובל אותו.  הוא כמוך.