מאחורי המסיכה.

הייתה לי היום בגרות בתאטרון.

אחר שבועיים מטורפים שבהם לא למדתי.

היה קשה, מתיש,

אבל פשוט מדהים.

לעלות על הבמה, לחיות את הרגע ולהינות ממנו, להיות לכודה בתוך דמות וחיים אחרים, להבלע לעולם קסום ואחר שהוא... תאטרון.

הוא תפאורה, תלבושות, מוזיקה, איפור, רגשות, חוויה, מתח וסקרנות.

ואני חלק מזה.

אני גורמת לקהל להתהפנט, להתפקע מצחוק, להעביר ביקורת על החברה (דרך המסר של הדיאלוג שלי) להינות ופשוט לאהוב תאטרון ואת החוויה המקסימה הזאת שבלשבת ולצפות בהצגות.

אני כל כך אוהבת את זה.

"אין. באמת.. זה לא היה מקסים, זה היה הרבה יותר מזה.  חשבת פעם ללכת ללמוד משחק?"

"היא משחקת שמה הכי מקצועי מכולם, באמת פשוט שחקנית מעולה"

"קרעת אותי מצחוק, עם הפרצופים שלך!"

"איזה טובה היא הייתה זאתי הנמוכה והמצחיקה, הםן היו פשוט מעולות!!"

"איזה דיאלוג יצירתי... איזו כראוגרפיה מדהימה בשילוב עם משחק הן עשו... מקסימות!!"

"איזו יפייפייה...."

"הייתן משהו מיוחד מכולם... הייתן בולטות במיוחד!"

"תמיד שומרים את הטובים לסוף..."

"אתן בחרתן דיאלוג עם תוכן, וגם עשיתן אותו נפלא... היה פשוט כיף לראות אתכן..."

אני באמת אוהבת את זה ,   וכנראה שגם טובה בזה.

הלוואי שיכולתי לעשות רק תאטרון....

אלו היו ימים של תמימות.

ימים של צחוק, ימים של אהבה אינסופית, ימים של אחדות רוצון טוב, ימים שבהם היינו תמימים.

ימים של ילדות, של רוגע, של פנאי, של שלווה.

ימים של משחקים, וחברות, חסרי דאגות.

ימים בלי פוזה,  בלי רושם,ימים בלי איפור ובלי נסיונות להראות משהו שאנחנו לא.

ימים של כנות.

ימים חסרי עבודה ומטלות.

ימים של שמחה,  כיף, של אופטימיות.

ימים... שבהם בקושי ידענו...

והיה לנו טוב עם זה.

עור חלק ומאוד בהיר, ללא שום פצע התבגרות, בקושי שדיים התפתחו,  גוף רזה מאוד מאוד, חיוך כזה תמים ושיניים דיי עקומות, גובה מאוד מינימלי, שיער חלק ובהיר באופן טבעי והפנים נקיות מאיפור.

וואו... להזכר בתקופה כה ישנה.  התמונות מזכירות.

מוזר.

כתה ז'....

הייתי עצובה, היה לי קשה עם עצמי.

אבל הכל היה כל כך מושלם.