My Strange Life

שוב חוזרת לכאן לחפש תשובה שלא אקבל,ידיעה זו מולידה הבנה שהכי טוב לפרוק וזהו.כבר עבר סימסטר שלם.שנה ראשונה בסיעוד.

היות ולא כתבתי הרבה זמן,אתחיל מכך שחזרתי לגור אצל ההורים אחרי שנה שלא גרתי איתם,לדברים טובים מתרגלים 

אך את הישנים גם לא שוכחים.כמו שכבר אמרתי יש פלוסים ויש מינוסים.

אני בהיותי אדם שמחפש פלוסים בכל דבר לא יכול להתעלם מהעובדה או מהמינוס הכי גדול והוא שהזוגיות שלי עכשיו היא מרחוק.

הייתי די בטוחה שהיא לא תעבוד,כאלה מסרים קיבלתי מהאני הפנימי שלי.ולמרות הכל הינה בנתיים הזוגיות מחזיקה מעמד.

החששות שהיא תתפרק גדלות מיום ליום ובמיוחד כאשר השיחות טלפון שלנו לא נעימות במיוחד.הפחד בין הגדולים שיהיה חוסר אמון-בגידה.

הרצון להתעורר ביחד אחד ליד השני לתת מבט בעיניים,להגיד בוקר טוב ולשמוע אותו איחול בחזרה...לא זה לא מתקיים.

כאילו אנחנו ישנם ואינם.אני נשברת מכאב כאשר חברות ללימודי שולחות תמונות שהם עם בן זוגן מבשלים,מטיילים,מתחפשים בפורים יחד וכ'ו.

יש לפעמים הרגשה שאני תקוע ואין לי כוח לזה,המורל ירוד,מוטיבציה חחח אין כבר,כבר כמעט לא מוצאת את הפלוסים..

אני משתנה.