נימאס לי מכל הסיבוך הרגשות שלי ושלו ביחד כשזה קוראה.
ישר עולה לי השאלה האם כזאת זוגיות רציתי ?
שכל סופש כאשר אני מגיעה מהצבא או אפילו בטלפון בערב אחרי יום קשה
אנחנו חייבים להסתבך...
יש לי דמעות בעיניים כשאני חושבת על ברייק של כל מה שנבנה אחרי 3 וחצי שנים של יחד..(אוף עם הדמעות האלה,מאיפו באות הדמעות..?)
וכשאמא שלו אומרת ''אני מחשיבה אותך כאילו את הבת שלי '',''אני לא מתארת אותו בלעדייך..בלי הביחד שלכם..'',
''אני לא מתארת שאת לא תהייה איתו..''
ישר הצחוק מגיע ואומר הקול שבי:'' מה נראה לה ברור שנהייה ביחד'' ואז כמו עוד קול שני פנימי וסימן שאלה גדול:
''האם זה באמת יקראה?''
ואי קשה לי בנפשי כאילו אבן בתוכי גדלה וגדלה ולוחצת על דמעות לצאת.
אני חושבת לולא הייתי בלעדיו ...ומתחילה לבכות, אני אוהבת אותו אניייייייייייי אוהבבבבבתתתת אותווווו !!!!
אבל כל המצב הזה הורג אותי כל המשחק הדווקה.. כל השתיקות שאני לא יכולה לשבור ,כל העצבים שעולים וגורמים
לי חשק לשבור משהו או להכאיב לעצמי בגלל שטויות....
די אני כל יום מסתכלת אליו כשאנחנו ביחד ומאושרים ולומדת לאהוב כל חלק בגוף שלו כל פעם משהו אחר ואין בו מבחינה חיצונית שום פאק ,בכל מקרה מבכינתי .
אני יתאהבתי לא ביופי שלו אלה באופי המושלם המבין והמרתק כל כך, העומק שלו,הצחוק המתגלגל שלו,
האפצ'י הרועם שלו,הצורת רגליים המצחיקה שיש לו,השחקן כדורגל שבו,
הריסים הארוכות והאף הגדול והמגניב,השפתיים הבשרניות, והזמר המזרחית והאופי הרוסי הכבד שלו,הגבר החזק והדומיננתי שהוא והתינוק המתקרבל ליד אמו..
אני אוהבת אותו נוראה ......
אבל קשה לי אני נשברת מביפנים כשהוא כועס אלי הוא נהייה קר ולא אכפתי,סגור בתוך עצמו ואי אפשר להפשיר את פניו היפות מפרצוף של רוצח שעומד לגמור עם חייו בגלל המסע החיים והגורל האכזר.
אני רוצה לרוץ להוציאה עצבים לרוץ מהמחשבות האילו רחוק רחוק לא לחשוב לרוץ ולא לעצור לרוץ מהר כל כך שהם יאבדו באיזה סימטה ולא ימצעו אותי שלא יכאיבו לי!!!
אוף הראש מתפוצץ !!!
...
אני יודעת שבסוף נשלים ושכל דבר יחזור לכדמותו אבל מקרים כאליו בזמן האחרון חוזרים יותר מידי על עצמם ואני שואלת את עצמי :
האם הוא הפסיק להתרגש מימני..? , מה זה בגלל שהשמנתי? , אולי אני לא מביאה מספיק צומת לב או מפגינה מעט אהבה?
האם הוא כבר לא אוהב אותי... לא רוצה אפילו לחשוב על זה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Happy Person ?!
