Sometimes I feel like life's a car wash.. and I'm on a bicycle

סבא שלי נפטר לפני שלושה ימים..

יותר נכון בלילה בין שלישי לרביעי..

אבא שלי האידיוט הזה מודיע לי על זה כשאני בטלפון. מלך הטאקט.

הוא היה מאושפז איזה שבועיים-שלושה, ובשלישי המצב שלו הדרדר..

היו מלא אנשים בלוויה.. לא הכרתי 90% משם.

סבתא שלי ואמא שלי שבורות... סבתא התחילה לצעוק דברים בתימנית, זה היה נורא.

היא אפילו לא הלכה לבקר אותו כשהוא היה מאושפז.. בגלל המצב הדפוק שהיה ביניהם..

אני חושבת שאני קצת כועסת עליה בגלל זה... הייתה לה הזדמנות ללכת לראות אותו לקראת הסוף, לסדר את הדברים, להפרד בצורה טובה, והיא לא ניצלה אותה..

ת'אמת שאני גם כועסת על עצמי... כשדיברתי עם אמא בטלפון ביום שלישי והיא לא הפסיקה לבכות לי בטלפון הבנתי שהמצב שלו לא טוב..

והעדפתי להישאר בבית כי יש פסטיבל פורים מטומטם בצבא.

אני מניחה שפשוט לא חשבתי שהמצב כל כך רע... תכננתי לקחת יום חופש אתמול וללכת לבקר אותו.. ושוב לא הספקתי להפרד..

כשאני עם חברים אני בסדר... זה מונע ממני לחשוב על זה..

הבעיה היא כשאני לבד..

והמחשבות לא מתחילות לרוץ, ואז אני באמת מרגישה את הלבד הזה, ושאני מתמוטטת ואין פה אף אחד שמבין אותי ויחבק אותי..

ואז שוב מגיע החלק הזה שאני כועסת עליך.

שאתה לא פה. שאף פעם לא היית פה, גם כשאמרת שאתה כן...

אני לא אשכח את היום שנפרדנו... שמצאתי אצלך בפלאפון הודעה ממנה, ומה שענית לי זה שהיא צריכה אותך, כי רון טס, והיא התגייסה, ורע לה.

ומה איתי?

גם אני הייתי צריכה אותך... כשעברתי תקופה נוראית, ורבתי עם כולם, והייתי לבד... איפה היית? עזבת אותי.. בשבילה

וכשלא היינו מוגדרים, וחשבתי שאני יכולה לסמוך עליך שוב, וסיפרתי לך שגילו אצל סבתא שלי סרטן..

עוד באותו יום הלכת לנען והתנשקת עם מישהי אחרת.

ויום אח"כ אתה עוד מתקשר אליי לשאול מה איתי, ומה שלומה, כדי לנקות את הרגשות אשמה שלך.

וכמה מטומטמת הרגשתי כשסיפרו לי ביום ראשון שהתנשקת איתה..

אני נתתי לך הכל, ואתה נתת לה הכל.

כי אף פעם לא באמת היה לך איכפת...