ושוב התת מודע משכתב את הלילה ההוא, הכאב והפחד אוחזים בי כאילו אני נוכחת שוב על אותו מזרון,
במקום השומם והקר הזה, רק הוא ואני, אותו אדם, אם הייתי יכולה להגדיר אותו ככה...
אשר חדר למקום הכי אינטימי ופרטי שאדם זכה לו בימיו הראשונים, שוכבת שם, כבולה על ידי אותו גוף מאיים וכוחני,
והדמעות מעולם לא נעצרו. והרגש מעולם לא חזר, והגוף מאותו לילה לא שייך לי, אישיות ללא מכסה, ללא עמוד שידרה.
וכל דבר שאהבתי בעצמי נלקח בדקות כ"כ מועטות, כי אונס הוא רק הגדרה, וכל מה שמתלווה לזה, איש מעולם לא ידע אם לא יחווה על בשרו,
ואני הייתי אחת מהן, הייתי קורבן להרס, על חשבון הנאה של מישהו אחר. והפצעים לעולם לא ירפאו, יישארו כצלקות לטווח ארוך. ארוך מיידי.
ואני מתגעגעת לאותם ימים שהייתי שוחה בים של ביטחון עצמי, והימים הללו יישארו כזיכרון ילדות ישן.
והלילות מעולם לא נראו לי ארוכים יותר מלאים בסיוטים חוזרים ונשנים, והחושך מעולם לא היה בעל עוצמה רבה כ"כ,
וליטוף מעולם לא היה רגש שנאלצתי להיאבק נגדו בכדי שאצליח ליהנות- ממגע. ורק המושג מגע הוא נושא בפני עצמו.
ורק העובדה שאבידתי כל רגש, שאיבדתי את עצמי, מציפה אותי בדמעות של אובדן.
כי בנאדם לא יודע מהו אובדן אמיתי אם הוא אוהב משהו או מישהו אחר, יותר מאשר את עצמו.
וזו פעם ראשונה שאני מדברת על זה בבלוג.
המגירה מלאה מידיי, הגיע הזמן לשתף גם כאן.
"אמרו לה לגשת, אמרו לה לשכב
לחצו לה בבטן, הרביצו בגב
אמרו לה ילדה, את פנים אחרות מכולם אמרו לה ילדה, אין לך מקום בעולם
אמרו לה תראי, את חושבת אחרת וגם כשגדלת את עדיין זוכרת נשברת ועפה לשמיים שלך........
ואולי במקרה יגמרו החיפושים
ואולי הוא יהיה הדבר שבשבילו החזקת חיים
ואומרים לה לשמוח, רוצים שתאהב רוצים שתצחק, שתחיה ועכשיו
אבל איך בחלום, היד מתרוממת ...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
