"לפעמים בנאדם צריך לדעת מתי לוותר"..
כ"כ הרבה פעמים שמעתי את המשפט הזה בחודש האחרון.
כ"כ הסכמתי איתו.
וכ"כ אפעל על פיו, כעת.
ידיד טוב שלי עזב את הלימודים, מסיבות כאלו ואחרות , ואכחיש אם אומר שזה לא הזיז לי באיזשהו מקום.
אחרי הכל, הבנתי את הנסיבות, וחששתי לכך, לימודים והוא זה שני עולמות נפרדים.
אבל אחרי הכל, היתה מן שיגרה לראות אותו בשלושת השנים האחרונות, להעביר איתו רגעים קשים ושמחים,
הוא תמיד היה שם בשבילי, היו בנינו המון חילוקי דעות ותכונות אופי שונות, תמיד מצאנו על מה לריב ,
תמיד היינו בסכסוכים ,ריבים, משלימים, אך ברגעי מצוקה , יודעים איפה למצוא אחד את האחר ..
ללא התרעה מוקדמת, הודיעו לי שעזבת. ומי יצחיק אותי כעת ? מי יעביר איתי שיעורים בחוץ ?
מי ירכל ויעביר ביקורת ? מי יכנס איתי לשיחות פילוסופיות על מהות החיים ?
,ידעת הכל עלי, ואני עליך במובן מסויים,תמיד נעזרנו אחד בשני. אתה חסר ללא ספק. גל'ץ קטן וטיפשון. ( :
ואני מתמודדת לאט לאט עם עומס הבגרויות, מנסה להבין ולראות איפה צריך חיזוקים.
ואחרי חשיבה מעמיקה , מבינה שהמצב בקאנטים. נכון, תמיד רואים אותי עם ספר ביד..
אבל איפה המוטיבציה ? למה רק ריטלין עוזר לי ללמוד. פאקינג הקשב וריכוז הזה.
הכדור הזה לא עושה לי טוב, אין שמחת חיים בשיט. נשבר הזין. (: באופטימיות. שלושה חודשים .. והכל מאחורי.
( טוב , נו..אשחק אותה קצת שקלית, במלא אכשל..אז לפחות אחייה באופוריה שהכל טוב).
-נמחק ערב התחדשות הבלוג (:
מרגישה בשבועות האחרונים די לבד, למרות שזו מבחירה אישית.
למצוא חברות אמיתיות, הבנתי שלא אוכל. להעמיד פנים-ללא רצון.
כשאחת משקרת, האחרת מניפולטיבית, השניה ללא עמוד שדרה, קצת קשה להשתייך.
איני יודעת איפה אני עומדת כרגע, מנסה למצוא מקום שארגיש שייכת, ניסיון של מספר שנים.
וכל ההתעסקויות והמעשים נעים על גבול התהום.
וכל המעשים עומדים בין מציאות לדמיון.
הרי אני כזאת, פועלת אחרי רגעי משבר, בלי רגליים על הקרקע.
נעה בין חיים למוות.
תמיד היתי כזאת, רואה באחרים משהו ראשוני, רגישה לזולת ולכאבם , אף יותר מאשר לעצמי.
ומכאן, אני לעצמי- משהו חסר ערך לחלוטין.
ועכשיו עם חיוך,
מסיימת.
" תן לי יד, כדי שלא אפחד בדרך, כדי שלא אהיה יותר לבד, תן לי יד ..
תן לי יד, אין לי מלבדך עוד בית .. אין מלבדך עוד אף אחד, תן לי יד " ....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
