כינוי:
גאונה בעל כורחה מין: נקבה MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2008
טפטוף איטי של זפת לריאות
לפי מחקרים מעודכנים עולה כי 75% מבני הנוער צורכים סמים.
אני כתגובה למחקר הכל כך מרענן הזה, אביא ציטוט:
היום, לפני שיעור תקשורת:
אלכס (מפיק): "אני לא חושב שאוכל להגיע לצילומים מחר, יש לי מבחן במתמטיקה ביום שישי,"
אני: "אבל מה עם הציוד?"
אלכס: "אז מה שאני לא יכולה לבוא, אלה יכולה להחזיק את הבוף!"
אני: "מה?!"
אלכס: "אלה-יכולה-להחזיק-את-הבוף!"
אני: "הבוף??"
אלכס: "אוי, סליחה, הבום."
(בום זה המקרופון הגרוזיני [שעיר ומרובע] שתמיד רואים במסיבות עיתונאים)
-
הגעתי למסקנה שהשפה הגבוהה והפיוטית כבדה מידי למנת המשכל של הבלוגרים בישרא (הירידה בכמות הכניסות פשוט צווחה את זה), וממילא החלטתי שהמקום שלי הוא עם הדימויים הרדודים שעדיין מצליחים להעלות חיוך פה ושם.
אז, במה בעצם העסקתי את עצמי בימים האחרונים?
סרטי אימה.
לאן זה הוביל?
לא לבעלי לב חלש, נשים בהריון, חולי אפילפסיה, אסטמה, אימפוטנציה, סרטן בקרום הבתולין ורופאי שיניים:
מקרה אימה ראשון: אחרי שהוצאתי מאמא ג'ינס (שיש בו כל כך הרבה כיסים שאפשר יהיה להכניס לתוכם את ליאנה, אם להבריג אותה לכמה חתיכות), נסעתי לתלמידה שלי, שפגשה אותי במכנס קצר שחשף רגליים בעלות מרקם אננס לא מקולף (אני אתן לכל אחד מכם להבין את זה איך שהוא רוצה), ובאתי לליאנה. לליאנה היה סרט. "המראות".
בהרגשה של 'איך שתי נרקיסיסטיות יכולות להיבהל ממראה?!' התחלנו לראות את הסרט.
אם יש דבר הגרוע יותר משתי פחדניות+סרט אימה, הרי זה שתי פחדניות שמבינות במיסטיקה+סרט אימה.
מהר מאוד החיוך המפוקפק שלי הפך לדבר מה המזכיר עווית כאב ולאחר מכן להבעת אימה.
הסרט התמקד בגבר אלכוהוליסטית שהתחיל לעבוד בבניין שבו המראות מקוללות. לאט לאט ההשתקפויות של האלכוהוליסט לשעבר ומשפחתו מנסות להרוג אותם, והוא מתרוצץ בין המראות ומנסה לשבור אותן.
(הנובע מזה- עדיף היה לו ולבריאות של המשפחה שלו שהוא היה נשאר אלכוהוליסט).
באמצע הסרט התחלתי לשמוע צעדים שלא קשורים לסרט. צעדים שהתקרבו לכיוון החדר של ליאנה. ליאנה לא הראתה סימנים שהיא שומעת צעדים, אבל אני בטוחה ששמעתי אותם. צעדים איטיים ומגושמים.
באיטיות, הפנתי את הראש לכיוון הצעדים.
"אהההההההההההההההההההההההההההההההה!!"
פרועת שיער, בכותונת לילה רוסית, נעליי בית שעירות למדי, אמא של ליאנה הסתכלה עלינו כאילו אנחנו מופרעות, וחזרה לישון.
הלב שלי המשיך להלום כאילו רודף אחרי אמפטי דמפטי בחצאית טוטו עוד הרבה זמן לאחר מכן.
סרט אימה שני: סרט של סטיבן קינג, על אדם שראה שדים, רוחות, ובכלל, כל דבר שרק אפשר לדמיין.
באחת הסצינות, הוא יושב בחדר שלו (המלא בציורים של פאמלה אנדרסון בגירסאות שונות, אבל עם גדלים שווים), כשלפתע שומע צעדים ולחדר שלו מתפרץ שד לבוש בסחבות, חוטף לו את הג'ויינט ובורח.
לפני כמה ימים אני ואלה נכנסנו לספריה ונפל לחקינו ספר בשם מסטול. תחילה, היינו בטוחות שזה יגרום לאינטלגנציה שלנו לטפטף מהחורים בריאות, אבל אחרי כמה שורות הבנתי ששוכן בידי אוצר קומי. ...נו, למרות שהספר מאוד עצוב ומספר על נער שמדרדר לסמים, אבל הנה קטע מובחר ששיפצרתי קצת: (הבסיס באמת כתוב, פשוט הוספתי כמה דברים).
*בחור שנקרא לו "עידו" כי אני לא זוכרת את השם שלו, מוצא את חברה שלו, כינרת, תחת השפעת הרואין. מאחר ומעולם לא נתקל בתופעה, הוא לא מבין מה קורה איתה ומנסה להגיע איתה לדו שיח תרבותי*
עידו ניגש אל כינרת: "איפה היית ביום רביעי?"
כינרת: "מי?!"
עידו: "את!"
כינרת, כשהיא מרוחה על הרצפה כמו צמר גפן מתוק ודביק במיוחד: "איפה....?
עידו, מרים קצת את הקול: "איפה היית ביום רביעי?"
כינרת: "מתי?!"
עידו: "ביום רביעי!!"
כינרת, בעיניים גדולות של אמא דובה: "בבית.."
עידו, מאבד את הסבלנות: "לא, את לא היית בבית, התקשרתי אלייך ואמא שלך אמרה שיצאת."
כינרת, עדיין לוטשת עיניים: "מי?!"
עידו: "את!!!!"
כינרת, בקול מלא השתוממות: "מה איתי?!"
עידו: "איפה את היית ביום רביעי?!"
כינרת: "בתל אביב...."
עידו: "מה עשית בתל אביב??"
כינרת, במבט לא ממוקד: "מתי?"
עידו, מתאמץ לא לאבד את השפיות: "ביום רביעי!!!"
כינרת: "למה?"
עידו: "מה למה?!"
כינרת: "למה שאלת למה?"
עידו: "את שאלת למה!"
כינרת: "מי??"
עידו: "די, כינרת, תגידי מה עשית ביום רביעי בתל אביב?!"
כינרת: "הייתי במסיבה."
עידו: "מסיבה?"
כינרת: "איפה?"
-
 יש לה יותר גדולים משלי,
אההההההההההההההההההההההה!!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
