כינוי:
גאונה בעל כורחה מין: נקבה MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2008
צו ראשון
כיאה לכל בת ישראל, הסכמתי להרים את התחת המלכותי שלי מהמיטה היום ולנסוע ללשכת הגיוס בחיפה, מחוז חפצו של כל בן נוער ממוצע. (אין אף טיפה של ציניות במשפט).
כהרגלי, קמתי בבוקר, ובלי להעיף מבט במה שאני לוקחת, התלבשתי והתכוננתי לצאת, עד שהחלטתי שאם אני לא רוצה להיראות כמו ג'ובניקית סוג ז' כבר בצו הראשון שלי, רצוי להעיף מבט במראה.
משהו היה לא תקין, ולשם שינוי, זאת לא העובדה שהפרצוף שלי הזכיר פודינג ששכב הפוך על קרוסלה חלודה. הסתבר שלבשתי ג'ינס קרוע, וחולצה עם ציור של אדם מסניף שורה, כשזו מנסה לברוח.
...המחשבה הראשונה היתה ללכת, אבל אז הבנתי שהקב"ן יעשה ממני מטעמים, אז החלפתי בגדים למשהו מעט יותר תרבותי.. (על מי אני עובדת?)
כשהגעתי לתחנה המרכזית המצחינה בנתניה, מצאתי את קו 947, והתיישבתי לחכות.
וחיכיתי.
וחיכיתי.
והייתי דחוסה בין גבר שניסה להוכיח לאתיופית שכל השחורים נועדו להיות עבדים, לבין פקאצה שהדביקה ציפורניים.
וחיכיתי.
ולבסוף, הגיע הקו הנחוץ.
אני: "שלום, אתה מגיע לחיפה?"
נהג: "לא."
אני: "לא?!"
נהג: "זה 947 רעננה-ירושלים. יש אחד גם לחיפה, כמה רציפים ימינה."
מיהרתי לרציף הנכון, ולמזלי לא פיספתי את האוטובוס, שבא כדקה אחרי שהתיישבתי.
הנסיעה לחיפה היתה יחסית רגועה, חוץ מהעובדה שערבי התיישב לידי עם תיק שבאחד מסרטיו של ג'ימס בונד היה בוודאי מוצא את עצמו בתפקיד של מטען חבלה.
"שלום," אמרתי, ניגשת לעמדת המודיעין בחיפה, "איפה זה קו 114?"
"אין לנו כזה." אמרה לי הפקידה בפנים אדישות.
"מה??"
"אין פה קו כזה."
"ומה עם 113?"
"גם אין."
"את צוחקת?!"
"לא."
"אז מה מגיע ללשכת גיוס??"
"כלום."
כבר התחלתי לחשוש שירדתי בתחנה הלא נכונה, אבל בדיוק אז נכנס פקיד אחר.
"114 זה רציף 10," אמר לי, ואז פנה אל הפקידה: "מטומטמת!!" והוריד לה סטירה XD
כשאני מנסה לא להרגיש אשמה שעוד מישהי הצטרפה לקבוצת הנשים המוכות בארץ, עליתי על קו 114, והגעתי ללשכה בתחושה של "כמה זמן זה כבר יקח.."
אז ככה:
שעתיים- חיכיתי בתור לאימות נתונים.
שעה וחצי- לתור לרופא.
שעה- למבחנים.
שעה וקצת- המבחנים.
באימות הנתונים עברתי טראומה רצינית, ויש לי דבר אחד להגיד לכל מי שחושב שהוא יודע עברית: אתם לא יודעים כלום!!!
מאיפה אני אמורה לדעת מה זה לבלר?!
מסתבר, שזה פקיד.
ואם זה לא מספיק, אז ראיתי גם מישהי שלמדה איתי ביסודי.. אני חייבת להודות שפרט לזה שהיא קיצצה את השיח שעיתר את פניה המעוותות (גבות) גוזם מעט.
גם בבדיקה הרפואית הגורל לא יצק לי דבש... זה היה משהו יותר בכיוון של מטבוחה חריפה.
מדדו לי גובה ומשקל, והמסקנה מהנתונים שאני נמוכה ושמנה. XD
ואז, הגיע הרופא.
ייתכן ושמעתם פעם על בוריס אחד, שהוא למעשה הסטיגמה המהלכת של בוריס (קירח, עם שפם אריה ים, עם כרס בירה עבה ומילמולים חסרי פשר. רצף המילים היחיד שהבנתי ממה שהוא אמר זה "להתשפט מאחורי הווילון!")
אחרי זה, בגלל ניתוח שעברתי בגיל 3, שלחו אותי לעשות בדיקות דם. העובדה שעברו 15 שנים מאז הניתוח, לא ממש העיקו על הרופא.
לדעתי, הוא לא רק לא ראוי להחזיק בתואר רופא, אלא גם לא בדיוק ראוי להחזיק בתואר אדם.
למרבה ההפתעה, המקום היחיד שהיה לי באמת נחמד בו היו המבחנים הפסיכוטכנים.
למעשה, אם הם לא היו בחדר מחניק, הגבלת זמן, והבטן שלי לא היתה צורחת שאני פוסטמה שלא מאכילה אותה והדפיקות עצבניות של אנשים לחוצים על המקלדות האומללות, אולי אפילו הייתי נהנת מהם.
הכל הלך לי חלק, ובכל מבחן, מלבד המתמטיקה, נשאר לי זמן לדפדף אחורה בשאלון, לבדוק את התשובות, לשתות קולה, לפהק, לסדר את השיער ולבדוק את השאלון שוב.
הפעולה היחידה שלא צפנה בתוכה הפתעות, היתה הדרך הביתה.
אפילו החיילים בלשכה אמרו שזהו אחד מהימים העמוסים ביותר אי פעם.
ובסיכומו של דבר, כולל הנסיעות, כל התענוג הזה יצא לי 11 שעות בדיוק, בלי אוכל, סיגריות, שכל או כוח.
ותזכרו ילדים,
בגלל אנשים כאלה:
צריך לתרום כספים לפרדסיה!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
