אם אחדים מכם חשדו בכך שהצבא גרס את חוש ההומור המובהק של לב, לפניכם הוכחה שלא:
לב עומד בשמירה ביום גשום במיוחד, קור אימים שורר בחוץ והדבר היחיד שאפשר לעשות על מנת להתחמם הוא לחבק את הנשק, כשלפתע מופיע מולו אדם עם הרבה סיכות על המדים.
"אני אלוף!" הוא מכריז ללב בחגיגיות.
לב: "אלוף במה..?" ממלמל לו לב העייף.
אלוף: "אני אלוף פיקוד!!" עונה בזעף.
לב: "ואני רב טוראי, אז?!"
האלוף שככל הנראה לא קיבל יחס מחפיר שכזה ב20 שנה האחרונות נעץ בלב מבט זועם.
אלוף: "אני מפקד פה על המון יחידות!!"
לב: "לא מעניין אותי. תראה חוגר."
(מילא להסתלבט על המורה בספרות, אבל על אלוף?!)

---

המחסור המתמיד בכסף מעיק עליי כבר זמן רב, אך לפני כמה ימים החלטתי לעשות משהו בנדון.
נסעתי בשבוע שעבר עם ניק לסינמה סיטי, במחשבה שאלך לעבוד במקדונלדס או בסבארו. פניי הוארו כאשר גבר עם כרס בירה ראויה להערכה מחנות חולצות ענה לי בחיוב לשאלה האם צריך עובדים.
אם כי מי שנראה לי מעל פני השטח בן אדם חביב, מתחת לשכבה דקה של חיוכים מעורר דילמה האם הוא עונה כלל לקרטריון בן אדם.
אמנם העבודה לא קשה, אך היא אכן מאייפת מאוד, בעיקר כאשר למנהל שלך יש סוגייה קשה עם העובדה שאתה יושב.
רועי (המנהל): "למה את יושבת? תסדרי את החולצות!"
אני: "הרגע סידרתי!"
רועי: "אז תקפלי אותן לפי הגודל והדגם!"
אני: "הרגע עשיתי את זה!"
רועי: "אז תסדרי את הבובות, הן מבולגנות."
אני: "לא הן לא.."
רועי: "אז תעזרי ללקוחות!"
אני: "החנות ריקה!!!"
רועי: "נו תעשי משהו, לא טוב לי עם זה שאת יושבת..!"

וכתוצאה מהאדיבות הזו, אני נמצאת על הרגליים כ6-9 שעות, תלוי במשמרת. אי לכך ובהתאם לזאת: הרגליים שלי מתפוררות. יום יבוא ואני אצטרך להבריג אותן כל בוקר.


ובנימה אופטימית זו, כשהרגליים שלי משמיעות חריקות משונות, הפנטר (כלב) שלי נוחר לי באוזן, העיניים שלי צורבות ויש לי מגן בחיבור מחר על הבוקר, אני אצנח לשינה קצרה, כי כמובן, קסי קצת שכחה את הקטע הזה של ללמוד למגן. קצת.