הם אומרים לאדם צעיר אשר מנסה להתאבד: "כל החיים עוד לפניך!"

אבל זו בדיוק הבעיה.

אותו אדם תוסכל מביט אל חייו, ורואה חורבן. במצב בו הוא שרוי האדם טובע בייאוש, ביגון, בכאב, הוא רואה את חייו מתמוססים, נמוגים מכפות ידיו, וכלעומתם רואה את חלומותיו, נאכלים אט אט על ידי המציאות.

הם אומרים את משפט המפתח שלהם, בניסיון לשכנע את אותו אדם לחיות, משכנעים אותו כי נותר לו זמן רב לחיות, וחלומותיו ימומושו ביום מן הימים. הם אומרים את זה, ומחדירים באותו אדם את התקווה, שיום יבוא, ולליבו הפועם תהיה סיבה, לנפשו הדואבת תהיה מטרה.

הם אומרים.

האדם בנוי לציפיות גבוהות וחלומות מרקיעי שחקים.

העולם בנוי לכלות את אותם ציפיות וחלומות, להפוך אותם לאפר.

לאותו אדם אשר ביקש את השלווה המובטחת בעולם הבא יש את האפשרות להאמין לאותו משפט חלול, למות בזקנה כאשר הוא מוקף בנכדיו- אך אז, ידע בוודאות כי אותם חלומות שרקם, אותם חלומות למענם חי- ילוו אותו לקברו, כמו כל אדם אחר עליי אדמות.

אם תשאלו אותי, עדיף למות בטרם עת עם הספק. אותו ספק קטן המכונן בראשו של כל אדם, ואומר לו שיש עוד סיכוי. סיכוי קלוש. אך סיכוי.