שובל של רוח קרה וחדה כתער עברה בסמטה העגומה וגרמה לכמה בדלי סיגריות מעוכים לשנות את מקום משכנם.

עורב שחור מזפת פרש את כנפיו המרוטות, קרא מספר פעמים בקולו הצרוד והתיישב על עץ כחוש שניצב בפינת בסמטה.

נדמה היה שיעודו היחיד של עץ זה, הוא שעורבים ינחתו עליו מידי פעם. הוא היה מנודה מהנוף הכולל של סביבתו,

עומד בודד וצבעו ירוק דהוי, כשהסמטה כולה היתה מעוטרת בגווני אפור עמומים.

בחורה בהירת שיער וכהת חושים פסעה בקו ישר בסמטה הנטושה, נטולת ההדר.

היא בחנה את האספלט המוזנח, את הבניינים המעורערים, את העץ העגום, את העורב מרופט וחשבה-

זה יפיפה. זה אמיתי, ללא שמץ של תפאורה.

כל רחוב ורחוב בעולם, בהווייתו האמיתית, נראה כך, אך תושבי הרחוב מתייחסים אל הרחוב כמו אל אדם.

כופים על הרחוב בגדים יפים, חיוך מזויף, ומאפשרים לו לייצג את סביבתם, המזויפת.

אבל זה.

זה אמיתי, היא חשבה, והמשיכה לצעוד בסמטה, בעוד שמלת המלמלה שלה נתפסת באבנים הבולטות וגוררת אחריה

שביל דק של אבק.

הקטע הקצרצר הזה נכתב בשביל התחרות החדשה בבלוג כתיבה נוצרת.