החיים מקשים ועמוסים כרגע, וימשיכו להיות כאלה עד ה30 ביוני, עד הבגרות האחרונה.

הזמן מתנהג ברנדומליות.. פעם נמתח כמו מסטיק, פעם טס מהר יותר מרוסי שיכור שבורח מניידת בילוש, ואכישהו אני לא יודעת מה נורא יותר, זה ששעות נמשכות נצח, או שימים שלמים פשוט מתנדפים כלא היו.

כל השבוע האחרון לא יצאתי בכלל, למדתי למתמטיקה, והיום, אחרי המבחן, אני יכולה להצהיר בביטחון שסתם דפקתי לעצמי שבוע שלם. כלום. המגן, כמו כל קודמיו, לא יעבור את ה40.

כנראה מרוב הלחץ, מרוב ההתמדה הלא טבעית לי בלימודים, מרוב העצבים- רגשות שחשבתי שטבעו אי שם במעמקי הנשמה הדביקה שלי, צפו מעלה שוב, ושוב נזכרתי לאילו אנשים בדיוק אני מאחלת להירקב בסושי מקולקל, ולאילו אנשים אני חייבת חצי מחיי.

אבל למרות כל זה,

למרות שעיקמתי את הכתף ואני בקושי מזיזה את יד ימין עכשיו,

ולמרות שהקיבה שלי כנראה עושה מסיבה פרועה,

ולמרות שאני לא מוצאת לעצמי מקום כבר זמן מה,

ולמרות שהמוזה שלי כנראה התאבדה, כי אני כבר לא כותבת כמו פעם,

ולמרות שמתחשק לי למות ממנת יתר...

למרות כל זה, וזה כנראה ההבדל המובהק ביני לבין האימו קידס... שאני עדיין אוהבת את החיים, כמו שהם, חסרי שחר ומאכזבים ככל שיהיו.

אפרופו אימו.. להרבה אימו מהשכונה שלי נהייתה מסורת להתיישב על הנדנדות בפארק של המטרו (פארק שנמצא בדיוק במרחק דקת הליכה מהבית שלי), חבריי הוותיקים (שכמה שהם וותיקים ככה הם בוגדניים, אבל זה נושא אחר), החליטו להעיף אותם משם- כי זה היה גם מקום ההתנחלות הקבוע שלהם.

מטאליסטים: "תעברו למקום אחר!"

אימו: "למההההה??"

מטאליסטים: "כי זה מה שאמרנו! אתם מפריעים גם לנו וגם לילדים שמשחקים פה!"

אימו: "אבל לאן נלך?"

מטאליסטים: "יש לכם את פארק ברודצקי, במרחק של רחוב אחד מפה. שבו שם!"

אימו: "לא...!"

מטאליסטים: "למה לא?"

אימו: "יהיה שם משעמם... אין שם נדנדות!!"

האימו בני 15- 16, אגב.

מנת יתר.

Mrs. Morhpine