אחרי ישיבה קצרה ומסרטנת במיוחד (נרגילה, סיגריות, קולה, פלאפונים- והקרינה הפרטית של לב) עם לב היום מתחת לבניין שלו, קיננה בי ההרגשה שמשהו חסר.. אבל רק כשהתרווחתי על המיטה ובהיתי כמה שניות במסך הלפטופ השחור, הכתה בי ההבנה שמזמן לא היה פוסט ציטוטים טובים.. ואני הרי יודעת שחצי מקוראי הבלוג נשענים על הציטוטים האלה, בשביל לצחקק פה ושם... ולהוסיף לי עוד כניסות.

אז אם ככה, המיטב של השבוע האחרון, ועוד כמה:

שיעור מתמטיקה, אני, היכנשהו בקומה התשיעית של הגהנום, מחשבנת איזה אינטגרל מציק במיוחד, ולפתע מסתובב אלי אחד, האידאל ל"ילד טוב של אמא" ושואל:

הוא: "יש לך ירוק?"

אני, בבום אחד חוזרת למציאות: "מה?!"

הוא, חוזר על השאלה בטון עצבני מעט: "יש לך ירוק?"

אחרי שהשתכנעתי שלא שמעתי משהו שגוי: "מה?! למה את צריך ירוק?!?!"

הוא: "ספר מתמטיקה, שאלון 003 בצבע ירוק, יש או אין??"

אמא שלי מדברת בטלפון עם חברה שלה, וכהרגלה מהלכת בסלון ורק מלכלכת עם הנעליים שלה עוד ועוד את הרצפה, שגם ככה נראת שחורה במקום לבנה. בין יתר המילים מופיע מפיה של אימי (הרוסיה היחידה בטח שלא שותה ולא מעשנת), המשפט: "וגראס זה הכי טוב!"

אני כמעט נופלת מהכיסא, רצה אליה: "אמא, מה אמרת?!"

אמא: "חנות הטכשיטים גראס זאת חנות מעולה, לא?"

כשהיינו בסופשבוע בצפון, אני הייתי בצימר עצמו, וההורים שלי ישבו במרפסת. זיפזפתי בין ערוצים, מנסה לצוד סרט שווה הצצה/שלא הופק בתקציב של ארוחה במקדונלדס/שלא צולם בשנות ה60, שניה אחת של שקט, מהמרפסת:

אמא: "כן, הירק הזה ממש טוב..!"

אני הולכת בחשש אל דלת המרפסת, מציצה. "אמא, איזה ירק?"

אמא: "הנה, זה!" אומרת ומראה לי ירק לטיבול.

אני יושבת בקצה אחד של הגינה ליד הצימר עם אמפי שלוש, ואחותי עם אבא שלי בקצה השני על כיסאות (או כמו שניסחתי את זה בטעות ללב: "ליד כיסא ושולחנות.").

בשניה שאני מעבירה שיר באמפי ונוצר שקט,

אבא: "כן, יש לי חומר ממש טוב בשבילך!"

אני שמה פעמי אל הכיוון שלהם ופולטת: "אבא, איזה חומר?! היא ילדה קטנה!"

אבא: "נו, חומר בהסטוריה, בדקתי לפי תוכנית הלימודים, זה בדיוק מה שהיא צריכה!"

(אבא שלו היה הסטוריון.)

כשהיינו בצפון, ההורים שלי גררו אותי לפארק בראש פינה, שנקרא פארק הברון.

כשנכנסנו בשעריו של המקום השמימי ושופע הצמחיה הזה (שמאוד הזכיר לי את גן הבהיים.. רק ששם לא הסתובבו בודהיסטים פרועי שיערו ולא צרחו שלא נפגע בצמחיה), שלפוחית השתן שלי החליטה להודיע לי שהיא חיה, קיימת- ומלאה.

למזלי, או כך לפחות חשבתי, היה שלט גדול ובולט של שירותים, עם חץ קדימה. הדרך היתה זרועה במיליון מדרגות, אבל אם יש שירותים מקדימה, אני אשרוד!

...ברגע שאני עולה את אין ספור המדרגות, מופיע עוד שלט לשירותים עם חץ שמאלה- ונחשו מה? עוד מדרגות!

הריאות המעושנות, הרגליים הלא מאומנות ועיניים הנעצמות מחו בתוקף, אבל המשכתי לצעוד במדרגות, כשבתור מוטיבציה אני מדמיינת אסלה.

הגעתי לשלט השלישי שהורה לי הפעם, לרדת למטה בגרם מדרגות אחר. כשאני תוהה אם יש תהום בין החלקים למטה ולמה הייתי צריכה לעשות סיבוב- למטה אני מגיעה לשלט רביעי, ששולח אותי ימינה ומביא אותי בחזרה לשלט הראשון.

במילים פשוטות, השלטים שלחו אותי לשיחים.

בגלל שבעלת הצימר היתה מאוד נחמדה ועשתה הרבה מעבר למה שהיא היתה צריכה, רצינו להיות נחמדים גם אנחנו ולהשאיר לה את הצימר מצוחצח ומבריק, כך שאמא שלי שטפה כלים, זרקה את הזבל, סידרה את הסדינים וכו', אבל בדיוק ברגע שחשבנו כמה נחמד יהיה לה כשהיא תכנס ותראה שהיא לא חייבת לסדר הכל לבד-

הכלב שלי הפליץ.

בסדרה שכללה 5 נודים ריחניים במיוחד.

והריח סירב לצאת!

פתחנו את כל חמשת החלונות, את המרפסת והדלת, והריח נאבק להישאר ולזיין את הריאות שלנו.

אני: "אבא, מה לכל הרוחות הוא אכל?!"

אבא: "אולי לא הייתי צריך לתת לו גבינה.."

אני: "מה? גבינה?! זה כלב! למה לעזאזל נתת לו גבינה?!"

אבא: "...חשבתי שהוא צריך וויטמינים."

סיפור ממסיבת היום עצמאות, שאני אישית בגלל הסופשבוע לא הייתי נוכחת בה.

ליאנה, שהצד השיכור שבה השתלט על הצד הגותי, החזיקה כוס עם אבסנט ביד. כנראה כי הרגישה שהולכת ליפול, ולא רצתה לחלל את כבוד האבסנט ולהפיל אותו על הרצפה, היא דחפה את הכוס ליד של אנה, והמשיכה לאנשהו.

אנה, שגם היא לא היתה במצב של להבין על מי עדיף להזדיין, על קיפוד או על סוסון ים, אחרי מספר שניות שכחה שליאנה בכלל נתנה לה משהו, הסתכלה על הידיים שלה וראתה כוס אבסנט וכוס מיץ תפוזים- במקום שתי כוסות אבסנט.

היא לוקחת שלוק מהאבסנט, "אווו, שורף!" לוקחת שלוק ממה שהיא האמינה שהוא מיץ תפוזים, "אווו, שורף!" וככה אחד אחרי השניה עד שהכל לא נגמר.

בסופו של דבר היא רצה לאיזור בו היו מונחים כל הזפיבונים והאלכוהול, תפסה בקבוק "מיץ תפוזים" והתחילה לשתות מהגרון של הבקבוק.

אחרי כחצי דקה: "אנה, למה לעזאזל את שותה וודקה מהבקבוק?!"

טוב, זכרונות נגמרו, רצון לשינה התחיל להתגנב.

נ.ב- הידעתם? זיגמונד פרויד מת ממנת יתר של מורפיום!

Mrs. Morphine