יקיריי, חבריי, אהוביי, תומכי ושפכותיי-

אחרי שהזמן מדחיק אותי לפינה ולא מאפשר לי לכתוב פוסטים מופרעים, מצאתי לי כ40 דקות פנויות, להתיישב מול המחשב עם המקלדת הישנה, ולפצוח בפוסט.

תחילה רציתי לכתוב על כמה סיפורים משיעור סוציולוגיה, אנגלית, על המסיבה שעבדתי בה בערב הערירי של ראש השנה ובהרפתקאות שלי בתחנה המרכזית בת"א ב5 בבוקר, אך כרגע הבנתי שאת כל הסיפורים האלה כבר שמעתם. אפילו ברכות עכורות לכבוד ראש השנה קיבלתם.

העתיד הקרוב נראה בהיר ומעורפל בו זמנית.

מצד אחד, יש לי תוכניות ליום ההולדת שלי, עם מי אחגוג וכיצד, מה אבקש מארנק האפשרויות הבלתי מוגבלות (אבא), אך מצד שני, מעיקה עליי העובדה שכרגע אין לי עבודה, דבר שנחוץ לי יותר מכל על מנת לעזוב את בית הוריי שכבר מעורר בי אסוציאציות של בוז וסלידה.

לגבי יום ההולדת הדוהר אליי:

ביום חמישי, ה16 לחודש, יום לפני יום ההולדת, בבוקר הרענן אגש אל המספרה המועדפת עליי, לשבח את השיער שלי שרק הולך ומדרדר במרוצת השנים, ובערב אותו יום כבר אשב בדירה של וויטליק- אגב, הדירה העתידית שלי, יחד עם ליאנה, וויטליק עצמו, גלב ולילך (כי שי הבהמה מבריזה לי), על בקבוק יין או שמפניה.

יום למחרת, יום שישי, יום ההולדת שלי עצמו, אני, גלב, יניב, אנה (חברה של יניב), שופי ובחורה בלתי מזוהה שכרגע אני מדמיינת אותה כישות על טבעית עם ברדס, נוסעים לחוף בשם "דור" הנמצא ליד זכרון יעקב, לגור שם באוהלים לילה או שניים.

אם שאלתם את עצמכם- מדוע כל כך מעט אנשים? מדוע אין חגיגה? טקס עם מפליי שמפניה ומזרקות שוקולד?

מאותה הסיבה שלא חגגתי בשנה שעברה. ולפני שנתיים. ובשנה שלפניה.

אנשים מגיעים ליום ההולדת שלך, כש50% מהם בכלל לא מודעים לעובדה שיום ההולדת הוא שלך, 60% מהם כלל לא מאחלים לך מזל טוב ו- 90% מהם מגיעים רק בשביל לשתות. כל זה, פלוס העבודה שצריך לרדוף אחרי אנשים עם תחנונים שיביאו כסף על מנת לקנות בקבוק דלוח של שתיה חריפה.

אי לכך ובהתאם לזאת- אני אוותר.

חגיגה עם החברים הכי קרובים- תהיה הדבר המושלם ביותר בשבילי, בעיקר אם זה יהיה אי שם בטבע.