כל לילה מחדש היו מתרצים עליו שנואיו ומשתנאים עליו רצונותיו. כך היה סניור, עומד בבגדיו ספוגי ההלם ומילותיו שהשתנו מרחפות מעליו. כך היה, ואלו קורותיו;

     באותו רגע קר אי שם בשלהי אוקטובר לא הייתה רחוקה האמת מליבו. העולם בניסיונותיו לכד אותו במסרים סימבוליים שהקשו עליו את המחייה, וסניור בשלו. עוד אפוף בניחוחו של בוס, הוא ביקש להיאחז בזיכרון החזותי האחרון שלו ממנו, ונענה לשלילה. גם תווי הפנים שלו נשכחו ממנו, ואם לא קיומן המטעה של תמונות נדמה היה שיופיו היה נמחק מתודעתו כמעט בשלמותו. יותר מכל הוא זכר איך הוא נראה שעה שעצם את עיניו; את קולו, כשישן לצידו, ואת חזהו עולה ויורד עם כל נשימה, גם אם תמיד רחוק מהישג ידו.

     כשבוס הגיע הייתה השעה שעת ערב. הוא הופיע מעומקו של החושך המוחלט ומילא את החללים באוויר. אולי דווקא בדרך אירונית, רעד של התרגשות הופך אצלו לסבל. לא הייתה ברורה סיבת הגעתו, ובאותו האופן אין ידע סניור מדוע עזב; מלבד שרמז לו עברו. ללא חילופי דברים הצליח בוס לאחות את מחשבותיו המרותצות של סניור בפעם האחרונה והותיר אותו עומד בבגדיו ספוגי ההלם, עטוף ברוח קרה. אולי היה צריך את השניות האחרונות האלה כדי שיהיה לו די.

     אפשר שבשעת מצוקתו היה מתפנה לרגש. היה מטביע כאביו שמא נחלה של מישהו אחר הם, בתקווה להופכם שקופים, לרעש רקע, ואין היה מצליח. תחילה היה נדמה כי כל משלח יד היה מביא לשחיקתו, ועתיד היה לקרוס אל פני עצמו, שנאמר אין הוא לבדו מחזיק את הכוחות להביס את שאופף אותו. ולו היו לו המילים אולי הערפל לא היה מכסה את דעתו ואולי מחשבות נידחות על תקווה ומזור לא היו כה זרות לו.

       באותו רגע קר אי שם בשלהי אוקטובר הוא אהב אותו, מסיבות שלא היו ברורות לו עדיין. מהתנועה שהוא עשה כשעצר לחשוב, העצירות ההן בזמן כשקולו נשבר, ובעיקר מה שלימד אותו על עצמו. //

dedicated to Merlin Kafka

click here for the english translation