כמו זבובים אנשים נלקחים מאיתנו .
קראתי בעיתון , שמעתי בחדשות , שמעתי סיפורים אפילו מאנשים שאני מכירה ,
אבל אף פעם לא חשבתי שמלאך המוות ידפוק לנו בדלת של הבית .
ועוד את מי הוא בחר ? מעניין מה היו השיקולים , למה דווקא אישה כזאת הוא בחר ?
מאז המוות שלה , הכל השתנה שום דבר לא כמו פעם .
בכל יום ישנם הפתעות חדשות .
אי אפשר לדעת איך אבא יהיה היום , ואי אפשר לדעת איזה מצב רוח או מחשבה תתקוף
אותי .
השגרה הזאת מעצבנת , התקבלתי כל כך במהירות לתפקיד האימא ובשניות חיי השתנו .
בלילות החמים האלה זה הכי קשה , אני לא מצליחה לעצום את עייני וחושבת על מיליון ואחת דברים .
בעיקר אם באמת יש חיים למעלה ואם באמת עכשיו היא לא נכה והיא מאושרת וצוחקת? , או שבאמת חייה
נגמרו ואין לה חיים אחרים עכשיו והמקום שבו היא נמצאת זה לא גן עדן ולא גיהנום אלא מתחת למצבה , עמוק
באדמה שרק עפר וסדין לבן מכסים את גופה העירום .
אני מקווה שזה לא כך ושהיא באמת חיה סוף סוף חיים שלווים ושקטים ושהיא שומרת עלינו , במיוחד על אבא שלי ועל
אחותי הקטנה .
איך מתמודדים עם ילדה בגיל 5 שבקושי מבינה את המשמעות של המוות , איך מסבירים וממחישים לה כמה שאמא אהבה אותה?
לא יעזור לי ולא לאף אחד לשאול כל הזמן "למה?" אני שונאת את השאלה הזאת , זה קרה ! ופשוט צריך לזכור תמיד את האישה הזאת ,
ולראות איך ממשיכים הלאה , ואיך מתמודדים עם המצב החדש , אבל בחיים לא להאשים , לרכל , לכעוס , להיות עצובים מותר אבל לא תמיד .
יש עוד לפנינו דרך ארוכה אי אפשר לעמוד במקום , אנחנו חייבים להמשיך .
אני זוכרת אותך ואוהבת אותך מאוד וכמובן מצטערת אם פגעתי או עשיתי לך דבר רע , אבל אני מקווה שאת מבינה אותי .
אני יודעת שהיה לך קשה ושסבלת השארת אחרייך חלל ריק עצוב ושחור , שישאר תמיד בליבנו אבל אני מבינה אותך ויודעת שיכול להיות שזה מה שהיה צריך
לקרות .