אור לבן, גדול, בוהק ומושך קורא בתוך החלל החשוך.

אני מתקדמת אליו והצדעים שלי קלים וכמעט שלא מרגישים את הנגיעות בקרקע.

האור קורא לי, הוא אומר לי "בואי", ואני מנסה להתקדם אבל הצעדים שלי איטיים נורא...

מבט חטוף לאחור, לבדוק אם משהו לא ימשוך אותי בחזרה פתאום..

בסוף אני מגיעה אליו ונבלעת בתוך כל החום שלו, כמו חיבוק אוהב האור עוטף אותי ואני מרגישה שלֶווה כמו שעוד לא הייתי. הגעתי אליו, אל האור, השארתי מאחורי את השחור.

חיי נחרטים במוחי ולא מרפים, זכרונות טובים, וטובים פחות ואף כמה גרועים.. הכול עובר מנגד עיני ונחרט היטב בזכרון.

זהו, מתתי. אין עוד טיולים ארוכים וריצות, עכשיו רק לשבת כל היום ולחשוב על חיים קודמים טובים ולקוות שכאן, במקום הקסום והלבן הזה, יהיה טוב יותר...

-

אהבת חיי עזבה אותי, והיא לא תחזור. אני כ"כ מתגעגעת. נמאס לי כבר לבכות.

אוהבת אותך הכי שבעולם.

-ענבל-

עריכה: 18:28

אז מה עכשיו?

מביאים כלב חדש?

אם כן-

כמה זמן עד שמביאים אותו?

ואיזה סוג?

ואיך חוזרים לחיים שאתה בכלל לא זוכר? בלי כלב בבית...

והשאלה הכי דחופה-

האם לצאת הערב?