באמת שזו תקופה אחת הרעות שהיו לי בחיים.

אין לי כוח לראות כמעט אף אחד מהאנשים שמסתובבים איתי, ואין לי כוח גם לעצמי..

אני מצליחה לכעוס על כולם תוך שניה וכזה רע לי .

המצבי רוח שלי משתנים תוך דקה, אם מישהו זורק לי מילה אני מתבאסת וקשה לי לצאת מזה, ולהיפך .

השלמתי עם זה שאיתו זה אבוד לי, ואפילו אין לי כוח לפרט כאן על המצב הזה יותר מידיי,

כי זה מסובך מידיי ואף אחד לא באמת יצליח או ינסה להבין אותי , אז בשביל מה ?..

מרגיש לי כ"כ לבד, כל מי שחשבתי שבאמת שם בשבילי, מוכיח את ההיפך בכל יום מחדש ,

בא לי לעבור בצפר, בא לי לעבור עיר, בא לי לעבור מדינה..

הכל רק כדי לא לראות את האנשים האלה כל יום מחדש, נמאס לי כבר מכולם.

אנשים מאוסים..טיפשים .

קל לי עכשיו יותר להתחבר לאנשים שיותר גדולים ממני כי הם לפחות טיפה פחות תינוקיים ואידיוטיים,

אבל גם ככה קשה לי.

שום דבר לא מצליח להוציא אותי מהמצברוח הזה, ומהתקופה הזאתי..

יש פעמים שאני אומרת לעצמי שעדיף כבר לזרוק את הכל , להרוס את הכל וזהו. כי ככה הכי קל,

לוותר על כל הדברים שהיו חשובים לי, על כל הערכים על הכל, ופשוט לתת לעצמי להידרדר.

כי ככה באמת שהכי קל . בלי מחוייבויות בלי שום דבר. אבל באמת שבלי שום דבר .

הפסקתי לחשוב שאני בנאדם חזק, כי כל יום שעובר אני רואה כמה שזה לא נכון,

וכמה שקשה לי לבד .

אף אחד מהאנשים שמסתובבים איתי לא יצליחו להבין את המצב הזה, כי הוא באמת מורכב מידיי,

גם בשבילי..

הלוואי שהייתי יכולה לשנות את צורת המחשבה שלי,

כי זה מה שהורס לי את הכל . אני יותר מידיי פסימית בזמן האחרון ,

אבל את האמת, שזה לגמרי מוצדק .

כוסעמק עם זה שיעבור כבר!

וואו,

אני רעה.